פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

12/10/2001 17:23 שרון-ש מאת: שלום נשים יקרות! שבתי אליכן מן הגולה כותרת: כמה התגעגעתי אליכן. הייתי חודשיים בחו"ל עם ילדתי הקטנה ובעלי האהוב, ולא הייתה לי כמעט גישה למחשב, בטח לא עם אפשרות לכתוב בעברית. בכל אופן, שלושה חודשים מהלידה, אני מתכבדת לצרף את סיפור הלידה שלי לכן, שליוויתן אותי לאורך ההריון, תמכתן והקשבתן, ולרוב גם עניתן... הסיפור מאוד ארוך, ראו הוזהרתן. חווית הלידה הראשונה שלי סיפורי מתחיל ב22.6, תאריך הלידה המשוער של בתי הבכורה. נרגשת ועטוית תיקים הגעתי עם בעלי האהוב לבית היולדות בבלינסון, בטוחה שאני עומדת ללדת. בדיקה שגרתית הראתה שאין פעילות רחמית, אין פתיחה ואין מחיקה. נשלחתי הביתה עם הוראה לחזור לביקורת תוך שלושה ימים. במשך שבוע וחצי הגעתי כל יומיים שלושה לביקורת, שהראתה במהלך שבוע 42 מחיקה 50% וצוואר רך. ושום ציר. ביום רביעי, בשבוע 41+4, הגעתי לבית החולים עם התיקים, נחושה בדעתי לצאת מבית היולדות כשבתי בידי. עייפה ודואבת נשכבתי לבדיקת המוניטור המאוסה, ולפתע הזעיקה המיילדת שבדקה אותי את הרופא. תוך 3 דקות התייצבו ליד מיטתי שלושה רופאים ושתי מיילדות, נלקח לי דם, הושמה אינפוזיה וגלגלו US לקרבתי. שאלתי בחרדת מה מה קרה והרופא אמר לי לא להילחץ, אבל הייתה ירידת דופק וכנראה שאנחנו הולכים לניתוח קיסרי. כל אותו זמן הרגשתי את עובריתי היקרה בועטת במרץ, והרגעתי את הרופאים שהכול בסדר ואין מה להילחץ. הרופאים לא השתכנעו מדברי, והורו לאשפז אותי. הולבשתי בכותונת סגולה מחרידה, והולכתי אחר כבוד לחדר לידה מספר שמונה. שם הוסבר לי שיבוצע בי 'ניסוי' – החדרת פיטוצין לוריד למשך כשלוש שעות, עד שאגיע למצב של שלושה צירים בעשר דקות, תוך שאני שוכבת על גבי ומחוברת למוניטור. הכל כדי לבדוק שהעוברית עומדת בלחץ הצירים. החלטתי שזה הרגע המתאים לקרוא לבעלי מהעבודה... בחדר הלידה נרגשת כולי חוברתי למוניטור, והמתנתי לפיטוצין. לאחר שעה הגב התחיל לכאוב לי (להזכירכם, שבוע 42, בטן ענקית וכאבי גב טבעיים). הסתבר שיש להמתין לתוצאות בדיקת הדם כדי להכין לי מנה בבנק הדם. כעסתי מאוד על המיילדת שסתם גרמה לי לשכב שעה מיותרת על הגב בלי לזוז. אגב – זו הייתה אותה מיילדת שיומיים לפני כן הודיעה לי בביקורת השגרתית שאני לא יולדת כי אני מפחדת ללדת ולכן עוצרת את התהליך. הפעם היא חזרה על דבריה (היא לא זכרה אותי כמובן, זו כנראה המנטרה הקבועה שלה), והוסיפה שבמצבי (כלומר ללא פתיחה, מחיקה או ציר בודד) כדאי שאשקול מראש לבקש ניתוח קיסרי, כי סביר שייקח לי הרבה שעות של סבל עד שאלד. כמה חביב מצדה. בכל אופן, לאחר כשעה וחצי הגיעו תשובות בדיקת הדם, הושכבתי שוב אחר כבוד במיטה וחוברתי לשתי אינפוזיות, האחת פיטוצין והאחרת נוזלים. נכרכתי למוניטור, והמתנתי. הצירים החלו להופיע לאחר כחצי שעה, והיו לא סדירים. כאשר התחלפה המיילדת והגיעה מיילדת נחמדה ומסבירת פנים, שהואילה לתת לי לגימת מים לאחר שהתחננתי יפה, התחילו צירים סדירים יותר. כאשר הגענו לספירה של שלושה צירים בשעה, בדק הרופא את ניטור העוברית והחליט שאפשר בהחלט לזרז את הלידה ולנסות ללדת באופן רגיל. בשלב הזה נותקתי מהמוניטור, השעה הייתה שבע בערב בערך. הצירים חדלו מייד, כמובן. גבי דאב מהשכיבה המאוד ממושכת ובטני כאבה מהצירים הלא נעימים שהפיטוצין גורם. אלו היו התכווצויות בחלק העליון בלבד של הרחם, ובשכיבה על הגב הכאבים היו מאוד לא נעימים. בשלב הזה בעלי הלך לעבודה להוציא את הרכב שלו מהחניון, ולארגן לנו אוכל, ואני עליתי לאשפוז ביחידה להריון בסיכון גבוה. שם הובהר לי שבשעה 12 בלילה תוחדר לצוואר הרחם שלי טבלית ג'ל שתכין את הצוואר ללידה (תרכך אותו בעיקר). כמו כן הוסבר לי שהתהליך אורך שעות רבות, מחדירים טבליה כל 8-12 שעות (תלוי בזמינות הרופאים), וכי בלידה ראשונה ניתן להגיע גם עד חמש טבליות. נתקפתי ייאוש מהמחשבה על אשפוז של 40 שעות במחלקה (כמובן שמייד צפיתי את האופציה הגרועה ביותר). שותפתי לחדר הייתה גם היא בהריון ראשון, לאחר הטבליה הרביעית, ופיתחה צירים של אחת לחמש דקות, ללא פתיחה. היא שהתה במחלקה מיום ראשון (היה כבר יום רביעי בלילה). זן זוגי היקר חזר עם ארוחת הערב, ויצאנו ללובי. שם ישבתי ובכיתי מרה. פחדתי שהזירוז לא יעבוד, פחדתי שאסבול שעות ארוכות של צירים, פחדתי מהלידה עצמה, כל התסריטים הכי גרועים שוטטו במוחי. חשתי חסרת אונים, עם בטני הענקית והלחצים באגן. בשעה 23:10 הגיעה הרופאה ובתהליך מאוד לא נעים החדירה את הטבליה לצוואר הרחם. הייתי בטוחה שכלום לא יקרה הלילה. האחות שלחה את מוטי לישון. הוא עזב את מיטתי בשעה 12:30 בלילה, ואני נשכבתי במיטה בניסיון לישון. פתחתי בשיחה ערה עם שותפתי לחדר, שלאחר כשעה החליטה שנמאס לה, הזעיקה רופא וירדה לחדר הלידה בניסיון ללדת עם פיטוצין. נמנמתי לי כשעה, ואז התחלתי להרגיש מעין כאבי מחזור מוזרים בתחתית הבטן. שאלתי את האחות במחלקה אם זו תופעה נורמאלית, ונענתי שכן. הכאבים החלו להתגבר מידי כעשר דקות. התחלתי לטייל במחלקה, וגיליתי שהכאב יותר נסבל בהליכה. מידי מספר דקות נעצרתי, נשענתי על הקיר ונענעתי את האגן כדי להקל על הכאב. אופי הכאבים החל להשתנות, ומכאבי מחזור הפך לכאב לופת בבטן התחתונה ובגב התחתון והישבן. התרגשתי מהמחשבה שסוף סוף אני חווה צירים 'אמיתיים', שאולי יובילו ללידה. התחלתי לתזמן את הצירים ושמתי לב שהם מגיעים כל מספר דקות קבוע. כשהגיעו תוך שתי דקות לערך, הודעתי לאחות וביקשתי בדיקת רופאה. בארבע לפנות בוקר הגיעה הרופאה, ובבדיקה מאוד מכאיבה הודיעה לי שיש לי פתיחה של חצי סנטימטר והצוואר מחוק 50%. מאוד התאכזבתי. לשאלתי מתי ביקורת הרופאים הבאה נעניתי שבשבע בבוקר. החלטתי להמתין בסבלנות. בינתיים גברו הצירים, והפכו לבלתי נסבלים. אחות המחלקה החליטה שכדאי לעשות מוניטור, ולמרות מחאותיי הושכבתי במיטה לכעשרים דקות שנדמו כנצח. המוניטור היה תקין, אבל העוברית החליטה לישון, מה שלא מצא חן בעיניי האחות שלא מיהרה לשחרר אותי מהכבלים. בחמש לפנות בוקר כבר היה לי ציר כל דקה וחצי, בעוצמה מתגברת. נכנסתי למקלחת והתיישבתי על כיסא הפלסטיק. הפניתי את זרם המים החמים לגב העליון, והרגשת העונג של המים עזרה לי במעט להתגבר על הכאב. נאנחתי בקולות רמים, והרגשתי מאוד לא נעים משותפתי החדשה לחדר, שניסתה לישון. בשעה שש וחצי בבוקר התקשרתי למוטי וביקשתי שיבוא מהר, כי אני לא מסוגלת לסבול יותר את הכאבים. גם אימא שלי רצתה לבוא, ונאלצתי לשכנעה שלא תגיע, ובין ציר לציר המשימה הייתה קשה מאוד. הרגשתי שאני צריכה להתרכז בכאב כדי להתמודד אתו איך שהוא. החלטתי להיכנס שוב למקלחת, אבל הפעם הכאבים היו כה קשים שגם המים לא עזרו. הצירים היו מאוד צפופים ומאוד חזקים. הכאב היה הרבה מעבר למה שהרגשתי שאני יכולה לשאת. המתנתי לביקורת הרופאים. בשעה שבע וחצי בבוקר הגיעו שני רופאים לביקורת. הם ביקשו שאשכב לבדיקה. שניהם בדקו אותי, אחד אחרי השני, והבדיקה הכאיבה באופן יוצא דופן. תוצאת הבדיקה הייתה חצי סנטימטר פתיחה ו50% מחיקה. שאלתי את הרופא מתי לדעתו אלד, והוא אמר שאי אפשר לדעת, ויכולים להיות לי צירים בעוצמה כזו גם עוד 20 שעות. מזועזעת נזכרתי בדברי המיילדת מאתמול, והודעתי לכול הנוכחים שקדימה, להכין את החדר לניתוח קיסרי, כי נמאס לי ואני לא יכולה יותר. ההחלטה נבעה מהעובדה שלא הייתה שום התקדמות במשך שעות של צירים מאוד כואבים, מאוד צפופים (כל דקה וחצי), ולזוועתי גיליתי שהכאב רק הולך ומתגבר. כל רופאי המחלקה ומיילדותיה הגיעו לשכנע אותי לוותר על אופציית הניתוח הקיסרי, ולרדת לחדר לידה לקבל טשטוש. כאן המקום לציין כי ההחלטה שלי טרום הלידה הייתה שבשום פנים ואופן אני לא מוכנה לקבל טשטוש, אני מעונינת להיות בשליטה מלאה ובהכרה מלאה בכל שלב משלבי הלידה. שמעתי סיפורים רבים על הטשטוש והבנתי שהוא עוזר לנוח בין הצירים. אולם כשציר הוא כל דקה וחצי ואורך כ40 שניות, זמן המנוחה לא נראה אופציה מלהיבה. התעקשתי והתווכחתי בין ציר לציר, ולבסוף, בשעה תשע בבוקר נכנעתי והסכמתי לרדת לחדר הלידה, ולנסות לקבל פטידין. הביאו לי כסא גלגלים, וחיוורת ועצומת עיניים הורדתי אחר כבוד לחדר הלידה, לקבל טשטוש. הובטח לי שאם תוך רבע שעה מקבלת הטשטוש אני מודיעה שאני רוצה קיסרי, מייד וללא ויכוחים נוספים בקשתי מתמלאת. בשעה תשע וחצי בבוקר, בחדר הלידה (מספר עשר) חוברתי למוניטור שוב, והוחדרה לידי אינפוזיית נוזלים. הפעם התעקשתי לעמוד, והפלא ופלא המוניטור רשם היטב תנועות עובר וצירים ארוכים ונבזיים במיוחד. הכאב היה בלתי אפשרי. נשענתי על מוטי וסובבתי את האגן תוך השמעת אנחות עמוקות. חום גופו והקרבה שלו עזרו לי במעט לקבל את הכאב. לאחר שחזרתי על בקשתי לניתוח קיסרי בכל זאת (אני בחורה עקשנית מסתבר), הגיע הרופא. השעה הייתה תשע וחמישים. הוא ביקש לבדוק את המצב כדי להחליט מה עושים. בבדיקה קצרה הודיע לי שיש שלוש וחצי ס"מ פתיחה ומחיקה מלאה, ושאל בקול המתוק ביותר ששמעתי בחיי: "את רוצה אפידורל"? כמובן שמייד הודעתי על רצוני המאוד כן ושיביאו מייד בריצה את המרדים. אבל המיילדת הודיעה לי שאני חייבת לסיים את האינפוזיה, שמסתבר שנתקעה כי הוריד הארור שלי נחסם. המיילדת המקסימה שלי עברה לצד השני, דקרה אותי במהירות (באמצע ציר) ועמדה ולחצה את הנוזלים לתוך גופי. הצעתי שישאירו גם את הצד השני וככה הנוזלים יכנסו מהר יותר. הצעת הייעול שלי מאוד שעשעה את בעלי היקר. בשעה עשר ועשרים בבוקר הגיע המרדים הנפלא, ואני דמיינתי מעל ראשו עטרת של מלאכים. הוא הפשיט אותי, צחק עליי שאני לובשת חזייה, הושיב אותי בישיבה מזרחית וגבי כפוף (תנוחה מצוינת לצירים!) והודיע לי שאני חייבת לקרוא ולחתום על טופס ההסכמה. בשלב הזה היו לי צירים צפופים בלי הפסקה, וכמעט ולא הספקתי לנשום בין ציר לציר. כמובן שלא הייתי מסוגלת לקרוא שום טופס, וניסיתי לשכנע אותו שזה בסדר, ואני מסכימה להכול (כולל ויתור על הבית, האוטו והכליות שלי). זה לא עבד. הוא נעמד לידי ובקול איטי להחריד סיפר לי על תופעות הלוואי האפשריות. נזכרתי בכל מה שקראתי בספר, והשלמתי את משפטיו באמצע. הוא התרשם מאוד, והחליט שאני כשירה להחליט. מוטי חתם על הטופס עבורי, וסוף כל סוף, בשעה עשר וארבעים הוא ניגש למלאכה. בתחילה הוא חיטא את גבי בנוזל קר מאוד, ואז חיפש במותני את המקום הנכון לזריקה. זריקת ההרדמה המקומית כאבה ממש מעט, כמו כל זריקה אחרת (כאב מאוד לא משמעותי לעומת הצירים). את החדרת צינורית האפידורל כמעט ולא הרגשתי. לאחר שהושכבתי אחר כבוד על גבי, המרדים המתין איתי בחדר כדי לראות שהחומר משפיע. הוא כמעט ולא השפיע בהתחלה, והצירים הבאים היו כואבים מאוד. התחננתי לתוספת חומר ונעניתי בסירוב. בשעה אחת עשרה האפידורל החל להשפיע. הרגשתי את הצירים חזק, אבל נסבל בהחלט. יכולתי לנשום ולהרפות במעט את גופי. יכולתי לנהל שיחה כלשהי עם מוטי, ולחשוב על התהליך שאני עוברת. יכולתי להתרכז בכאב של הצירים ולקבל אותם. הייתה לי שליטה מוחלטת ברגליים ובאגן, והשינוי היחיד שהרגשתי בהם היה מעין 'קוצים', כאילו הרגליים נרדמות קמעה. בשעה אחת עשרה ורבע בדקה המיילדת את המצב והודיעה על שש ס"מ פתיחה. הייתי מאוד מאושרת מההתקדמות המהירה. שאלתי אותה מתי המשמרת שלה נגמרת והיא אמרה לי שבשתיים. הודעתי לה שעד אז אני מתכוונת ללדת, וביקשתי שלא תעזוב אותי אם לא. היא אמרה שכמובן שלא. בינתיים המרדים שואל אותי אם אני מרגישה התחממות באזור האגן, ואני אומרת לא שלא, אבל שיש לי לחץ איום מעל פי הטבעת. כאילו תקוע לי שם אבטיח קטן. הוא אומר לי שזה ראש התינוק שלוחץ, ואני מרגישה שהלחץ מתגבר וממש לא היה שם קודם. המיילדת יצאה מהחדר ליולדת בחדר הסמוך, ואחרי כמה דקות הרגשתי אני צריכה לעשות קקי. אמרתי למוטי שיקרא לה ושינתקו אותי מהמוניטור לרגע, כדי שאלך לשירותים. הוא רץ לקרוא לה, והיא הגיעה ושאלה אותי אם לא עשיתי חוקן לפני הלידה. אמרתי לה שלא, כי לא הייתי צריכה (התרוקנתי יפה בזמן הצירים). היא הודיעה לי שתביא לי סיר, כי אי אפשר להוריד אותי עם האפידורל. התבאסתי מאוד מהמחשבה. כשהדחף גבר היא החליטה שאולי כדאי לבדוק את מצב הפתיחה, ובאחת עשרה וארבעים הודיעה לי שיש פתיחה מלאה. לא האמנתי למשמע אוזניי. ההתקדמות הייתה כל כך מהירה! המיילדת השכיבה אותי על הצד, הרימה רגל אחת לבית החזה שלי, וביקשה לראות איך אני לוחצת. חיכיתי לדחף ללחוץ, ובציר דחפתי. התרכזתי מאוד, וניסיתי לא ללחוץ בפנים או בבטן, אלא לכיוון פי הטבעת. המיילדת לא אהבה את הלחיצות שלי, ואמרה לי שהתהליך יהיה מאוד ארוך אם לא אלחץ כמו שצריך. כן, התינוקת תצא בסוף לבד, אבל כדאי שאעזור לה. הושארתי לבד עם מוטי, והמשכתי לדחוף כשהרגשתי צירי לחץ. הצירים לא היו כואבים במיוחד, אבל הלחץ היה מאוד חזק. המיילדת שבה, בדקה את המצב וביקשה שאשכב על הגב ואקפל את הרגליים אליי. ניסיתי להתווכח שזו התנוחה ה'מסורתית' ולא יולדים ככה היום, ושהסיכון לחתך גדול יותר. היא התעקשה שאנסה בכל זאת, ואכן, התנוחה הייתה נוחה להפליא לדחיפות, למרבה הפתעתי. מוטי עזר לי למשוך את הרגליים אליי, והמיילדת החזיקה את הרגל השניה וכיוונה את ראש התינוקת בידה הפנויה. הרגשתי עם כל דחיפה שאני דוחפת את ראש העוברית מתקדם מילימטר אחר מילימטר במורד הגב/ישבן שלי, ומתקרב אל הפתח. למען האמת, עדיין לא הבנתי שאני בתהליך הלידה, עדיין לא האמנתי שבאמת יש לי תינוקת בתוכי, ושאני מסוגלת ללדת. גם לא בשלב זה. הרגשתי שידיה של המיילדת נוברות לי בגוף, ושהכול יבש ומתוח. ביקשתי שתשמן את האיזור, ומוטי צחק עליי ואמר שהכול כל כך רטוב ומלא נוזלים, מי שפיר ודם. אגב, זה השלב בו המיילדת החליטה לפקוע את שק מי השפיר, והרגשתי מים חמימים נוזלים מגופי. אחרי כמה דחיפות מצדי הרגשתי שהצירים נעשים תכופים יותר ויותר, ושאין לי זמן לקחת אויר בין הלחיצות. המיילדת קלטה שאני דוחפת בלי הפסקה, והודיעה בקול חגיגי שאנחנו מתכוננים ללידה. היא הוציאה שתי רגליות מתחת למיטה, והניחה את רגליי עליהם, שמה על רגליי סדינים ירוקים, והסתובבה להכין את הערכה שלה. בשלב הזה לחצתי בלי הפסקה, לפי הצירים, והמיילדת הסתובבה במהירות, ואמרה לי להפסיק ללחוץ מייד. זה היה מאוד קשה, וניסיתי לעצור את הלחיצות בעזרת נשימות מהירות ותכופות. התינוקת חשבה אחרת כנראה, ודחפה את עצמה החוצה בעזרת הצירים. בשעה 12 וחצי, בדיוק שלוש שעות מכניסתי לחדר הלידה, בקע ראש ילדתי מתוך גופי. רגע יציאת הראש היה כואב מאוד, הרגשתי שאני נחתכת לשניים, מין כאב שורף ומבקע שקשה לתאר. אבל הכאב ארך רק כמה שניות, שמהלכן צרחתי כהוגן... ואז הרגשתי מין חום ורטיבות בין רגליי, ולאחר כמה שניות – כלום! כל הכאב נעלם כאילו לא היה. ראיתי את התינוקת מונפת באוויר, ורודה תכולה, עם החבל הכחול המגולגל משתלשל מגופה הקטן. בכיתי מהתרגשות ומעצמת המעמד. לאחר כמה שניות היא הונחה על חזי, חמה ורכה, לחה ומדהימה. חיבקתי אותה, ובכיתי מאושר. זה היה הרגע המאושר בחיי, הרגע ששווה כל חלקיק שנייה של כאב ושל פחד. עוצמת האהבה לחיים החדשים שהונחו בחיקי הייתה עצומה מן הרגע הראשון, ומתגברת מיום ליום. לאחר שבתי האהובה נלקחה ממני היא נוגבה, עטפוה בשמיכות חמות ונתנו אותה לאבא שלה, שישב מתרגש והביט בה כלא מאמין. הרופא הגיע אליי, נתן לי זריקת הרדמה מקומית באזור התפרים, והתחיל בעבודתו. מסתבר שהמיילדת לא הספיקה לחתוך אותי, ונקרעתי לבד לכיוון פי הטבעת. כואב, כן. מאוד. במיוחד התפרים האחוריים. לאחר מכן השלייה סירבה לצאת, ושלפוחית השתן שלי רוקנה עם קטטר. המיילדת לחצה לי על הבטן באלימות משהו, ומשכה בחבל הטבור מספר פעמים, עד לשחרור השליה. להביט בשלייה היה מחזה מרהיב – האיבר שגדל בגופי וסיפק חיים לבתי הקטנטנה. לאחר שטיפת האזור במים חמימים (איזה תענוג!) ולבישת כותונת נקייה, עברתי לאלונקה בכוחות עצמי. הרגשתי חזקה ומאושרת מעצמת האירוע. הועברנו אחר כבוד לחדר התאוששות, שם שהינו כשעה. הקטנטונת ניסתה לינוק בעוצמה שהדהימה אותי, והמיילדת עזרה לי לכוון את הפטמה לפיה הקטנטן והיפה. הבטתי בפנים הקטנות והיפות, בעיניים הפקוחות לרווחה, ולא הצלחתי להאמין שעשיתי את זה. יצרתי חיים, הבאתי אותם לעולם, אני. עמדתי בזה. והתינוקת המדהימה שבידי היא שלי. בתי הקטנה. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 12/10/2001  18:4 גרמת לי לבכות. לת - תיתי 12/10/2001  18:11 שרוני, ברוכה השבה. סיפור יפהפה ומדהים! (ל"ת) - נעמי 12/10/2001  18:13 שרון - אין לי מילים ואויר לאחר קריאת סיפור הלידה שלך!!! - כרמית 12/10/2001  18:18 ברוכה השבה ומזל טוב - יהודית 12/10/2001  19:53 שרון סיפור מרגש עד דמעות - עידית 12/10/2001  21:28 שרון מזל טוב, איזה סיפור לידה מדהים! ל"ת - תותשדה 12/10/2001  22:27 שרון, אין לי מלים. באמת מדהים, ואיזו התמודדות אמיצה! מזל טוב!!!! לת - ענבל ל 13/10/2001  7:14 שרון, - ריש 13/10/2001  9:34 שרון, מקסים, נהדר, מרגש!!! מזל-טוב :-) (ל"ת) - שירלי 13/10/2001  11:53 שרון, את גיבורה !!!!! סיפור נהדר, בכיתי והתרגשתי מאוד. מזל טוב והמון אושר. ל"ת - יוליה 13/10/2001  13:19 שרון-ש, ברוכה השבה ומזל טוב מאוחר, איזה אומץ! (ל"ת) - ענת ב 13/10/2001  16:45 מזל טוב שרון! - טובה קראוזה - דיאטנית קלינית 13/10/2001  23:14 איך שכל פעם סיפורי הלידה גורמים לי לבכות!! אני היחידה?? ל"ת - דנה 13/10/2001  23:16 וכמובן לשרון- כל הכבוד על האסרטיביות והאומץ! מזל-טוב! ל"ת - דנה 14/10/2001  10:37 תודה לכולן על הברכות, ובהצלחה בלידות - שרון-ש 16/10/2001  20:12 סוף סוף קראתי את הסיפור שלך בלי הפסקת בכי של אחד הילדים שלנו ו - - רוני 17/10/2001  19:59 שרון ש יקרה, התרגשתי מאד למקרא סיפורך הריאליסטי להפליא - רותי קרני הורוביץ 19/10/2001  16:20 רותי - רשותי נתונה לפרסום (איזו מחמאה..) ל"ת - שרון-ש 20/10/2001  16:33 תודה כפולה (ל"ת) - רותי קרני הורוביץ 10/11/2001  12:38 פשוט יפהפה - נשיקות לקטנטונת! - מירי 1/3/2003  12:19 שרון מדהימה, איך שריגשת אותי.. - ליאתיתי

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש