פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

29/11/2001 19:18 ורד מאת: נו טוב - סיפור הלידה של עמליה. ארוך ועמוס בפרטים כותרת: תקציר עלילת הפרקים הקודמים: ביום שלישי 20 בנובמבר התעוררתי עם ההרגשה שזה זה. הגיע הזמן. תאריך הלידה המשוער שלי כבר חלף לו, וזאת בצירוף הערכת משקל בריאה במיוחד הביאו אותי לחשוש שהחלום שלי ללדת בלידה טבעית הולך ומתרחק ממני. כבר מספר ימים שהערמתי לפי באדיקות מורמונית את הגאולו-קל, תכשיר זירוז הומאופתי, כך שכל התנאים בשלו. תכיפות הצירים הלכה וגברה. לא בדיוק מה שתארתי לעצמי. לקראת ערב קיבלתי אישור מתומכת הלידה שלי להתחיל לקחת את הלידה-קל. בן הזוג שלי (להלן יקרא בנהז"ש) ביטל את נסיעתו המותכננת לירושלים, ובמקום זאת החלטנו לציין את האירוע בקפיצה לפסטה מיה, אחת המסעדות האהובות עלי. התעקשתי על נסיעה באוטובוס. קצת כדי להיראות גיבורה ובשליטה, אבל גם מפני שהיתה לנו חניה מצוינת מתחת לבית, ועם כל הכבוד לצירים, על חניה טובה לא מוותרים ככה סתם. בהמשך, תשחק המכונית תפקיד מכריע בעלילה. עמוסים בפסטה ברוטב קרישה ופטריות פורטבלו, חזרנו הביתה. כשהתחיל "הבית הלבן" כבר הבחנתי שקשה לי להתרכז. טוב, תמיד מדברים שם יותר מדי, אבל במצבי זה היה כבר ממש קשה לעקוב. לקראת 11 בלילה, החלטנו ללכת לישון. בנהז"ש נרדם מיד. אני התפתלתי במיטה עוד חמש דקות רק כדי להבין ששינה לא תצא לי מזה. קמתי. זו היתה השעה שפניתי אליכן. בארבע השעות שהעברתי לבד, בין המחשב, לטלוויזיה והמקלחת, היה לכן את התפקיד המכריע. ישבתי על קצה הכסא, מחכה לתגובות המחזקות שלכן, עוצרת אחת לארבע דקות, נעמדת ומנענעת את האגן בעיגולים כמו שלמדתי. אחר-כך צפיתי ב"כשהרי פגש את סאלי" או קלטת הצירים כפי שכיניתי את הסרט. אני לא יודעת אם אוכל לראות את הסרט שוב (ואני דווקא מאלה שאוהבות לחזור ולצפות בסרטים שוב ושוב). מה אני אגיד לכן? גם השורות הכי טובות נשמעות ככה ככה מבעד לצירים. שלא לדבר על זה שלצפות בסרט בעמידה זה גם לא איזו חוויה שהייתי ממליצה עליה בחום. כשהרי וסאלי כבר הפכו לחברים טובים (איפשהו במחצית הסרט) הבנתי שהגיע הזמן לעליית מדרגה. בחרתי באמבטיה. איך לנסח את זה? יערות הכרמל זה לא. אחרי עשר דקות במים (שהרגישו כמו הרבה יותר) החלטתי לצאת. בעודי מתנגבת הגיע הטיפטוף שממנו חששתי. כן, ירידת מים. במהלך ההכנה ללידה נשאתי תפילה יומית לאלות הפיריון וידידותיהן שיתנו לי ירידת מים מאוחרת עד כמה שאפשר. זה לא עזר. מה גם שצבע המים נראה לי קצת חשוד. הערתי את בנהז"ש. השעה היתה שלוש וחצי לפנות בוקר. הוא התקלח והתלבש בזמן שאני עברתי בפעם האלף על הרשימה שהוכנה חודש מראש. שקדים, יש. צימוקים, יש. כריתיי, יש. חלוק רחצה לג'קוזי, יש (למרות שעם ירידת מים כבר ניחשתי שלספא אני לא אגיע). הריצ'-רץ' נרכס, ושנינו ירדנו למכונית. כן, זו שלא רצינו להזיז כמה שעות קודם. העמסנו את התיק בבגאז'. הכירתיי התאפסן אחר כבוד לידי על הספסל האחורי. בנהז"ש התיישב בכסא הנהג, הכניס את המפתח לסוויצ', סובב, ו... כלום. דממה. הוא הוציא את המפתח וניסה שוב. אפילו לא ציוץ. הוא סובב את ראשו אלי, מפחד מתגובתי. חייכתי חיוך מאולץ. הוא ניסה שוב. כלום. הלך המצבר. יצאנו מהמכונית והתחלנו ללכת לכיוון מוניות גורדון. לא רציתי לחכות לבד ברחוב אז הצטרפתי אליו. המונית הגיעה כעבור 3 דקות. העברנו את התיק והתיישבנו בספסל האחורי. בנהז"ש מצויד במצלמת הוידאו שלו. אחרי שתי דקות נסיעה עולה על הקשר נהג אחר ושואל את הנהג שלנו "מה עם הקפה?". הנהג שלנו עונה לו: "אני בצומת של הילטון, תגיע עם הקפה, אני מחכה לך פה". ועוצר. כן, ככה פתאום באמצע הלידה שלי הוא צריך לשתות קפה. אני עם השששששש... והאוםםםםםםםם...... מקמרת גבי על משענת הספסל, והוא - קפה יש לו בראש. אחרי שתי דקות הוא התייאש ונסע. לבית חולים מאיר הגענו בארבע בבוקר. המיילדת במיון יולדות נתנה מבט אחד על המכנסיים הרטובים שלי, והכניסה אותי לאחד מהחדרים. אמרתי לה שצבע המים לא מוצא חן בעיניי, והיא אישרה את חששותיי. מים מקוניאלים. או כמו שאמרתי לבנהז"ש: "הבת שלנו עשתה קקי בתוך אימא שלה". הממיינת סיכמה את המצב בשלוש מילים: "תשכחי מלידה טבעית". היא הסבירה שעם מים מקוניאלים חייבים להיות מחוברים למוניטור רציף, על כל המשתמע מכך. ניסיתי להתווכח, והיא הכניסה את הרופא שחזר על אותם דברים. הוא גם בדק אותי וקבע שהעובר אכן גדול, ושיש לי שני סנטימטרים פתיחה, ושבכלל עדיף לי לקחת אפידורל כמה שיותר מהר. איזו נפילה. הודעתי לתומכת הלידה שלי שכנראה לא אזדקק לשירותיה ונכנסתי למקלחת וניסיתי למשוך זמן מתחת לזרם המים. אחרי רבע שעה קראו לי לצאת החוצה. ביקשתי ללבוש את החולצה שהבאתי מהבית (עם הדפס של להקת הבריטפופ "בלאר"), הממיינת קבעה שזה אסור והגישה לי את אחד מהחלוקים האידיוטיים של בית החולים. גם בצמתים הבאים הפסדתי שוב ושוב. ביקשתי פרפר במקום עירוי. ביקשתי להתחבר למוניטור רק אחת לשעה. שום כלום. תחת הכותרת "מים מקוניאלים" הפכו אותי לכדור פינג פונג של המערכת. בנהז"ש ניסה לנחם אותי. ולי כאב מדי מכדי לעשות עוד עניינים. הקפדתי לבקש הכל בלשון נימוסית, שלא לומר חנפה. זה לא עזר. מה שהציל אותי (לפחות בינתיים) היו חילופי המשמרות. לחדר נכנסה המיילדת החדש, פיונה שמה, או כמו שאני מכנה אותה מאז, המלאך. "רצית לידה טבעית?", היא שאלה באימפתיה, "טוב, בואי נראה מה אפשר לעשות". ביקשתי גז צחוק וקיבלתי. אני מאוד ממליצה. את הכאבים מרגישים, אבל הכל מצופה במין צמר גפן סוטולי שכזה, שהופך את הכאב לכהה יותר. כעבור שעתיים או שלוש הפך חדר הלידה הקונבנציונאלי שלי לכמעט חדר לידה טבעית. האורות עומעמו, "אר.אי.אם" ו"מאסיב אטאק" התנגנו בלופ ברקע, כשאני מדי פעם מצטרפת לפזמון "אבריבודי הארטס". בנהז"ש נכנס גם הוא לפעולה. כשהרגשתי את הכאב מטפס לי בנשמה, הרחקתי לשניה את מסכת הגז מפניי, הכרזתי "ציר", ומיד הוא התייצב מאחוריי (שכבתי על הצד או ישבתי) והפעיל לחץ נגדי בנקודה שסימנתי לו. בינתיים פיונה עשתה לי מסאז' נעים ומרגיע בכפות הרגליים. אחרי 4 שעות כשבנהז"ש יצא לקנות סנדביץ', פיונה נשארה איתי לבד. בסוף אחד הצירים, היא רכנה מעלי ונתנה לי נשיקה אוהבת על הלחי. כל-כך התרגשתי. בינתיים הלידה התקדמה לא רע. משני סנטימטרים הגעתי בעמל רב ועבודת צוות לפתיחה של שמונה סנטימטרים. איזו שמחה. הנה, התנאים היו לרעתי, אבל בכל זאת הצלחתי להפיק את הלידה שלה קיוויתי. פיונה סגרה את הדלת לכיוון המסדרון ההומה, ונתנה לי כמה צירים חופשה מהמוניטור. אאאההההה, איזו הקלה. בנהז"ש ממשיך ללחוץ לי על הגב, ובהפוגות מתיישב מולי, מחזיק לי את היד, מלטף אותי, מגיש לי כוסיות קטנות של מים, אומר לי כמה הוא אוהב אותי וגם מצלם לסירוגין. אבל אז הכל השתנה. הרופאה הבחינה שדלת החדר סגורה. היא התפרצה פנימה, ראתה אותי בלי מוניטור והתחילה לנזוף בפיונה. ניסיתי להתערב ולהסביר שזה רק לזמן קצר, ושזה גם הרבה יותר נוח כך, ושחוץ מזה המוניטור של בתי היה מושלם מרגע כניסתנו למחלקה. הרופאה המשיכה לנזוף במיילדת מעל הראש שלי. חזרתי למוניטור. עברו עוד ארבע או חמש שעות, הצירים הלכו וגברו, התחלתי להתעייף. הרופאה נכנסה ובדקה אותי. העוברית גבוהה, היא פסקה. צריך לזרז. חכי קצת, ביקשתי. כעבור שעה אולי שוב נבדקתי. התברר שכבר חמש שעות אני תקועה עם פתיחה של שמונה סניטמטרים, בלי התקדמות. "זהו", הכריזה הרופאה, "פיטוצין ומיד". ברגע ששמעתי את המילה פיטוצין הבהרתי שהדרך היחידה שהסם הזה נכנס אלי לגוף זה בליווי אפידורל. הצוות (חוץ מפיונה כמובן) פרץ בהורה סוערת. כבר נמאס להם ממני ומהשטויות שלי. המרדים האדיב נכנס, ותוך חצי שעה חזרה אלי נשימתי. השעה היתה ארבע וחצי אחר-הצהרים. תחושה של רווחה לוותה בהרגשת כישלון. דבר ראשון ביקשתי לצחצח שיניים. אחרי שעות במסכת גז, הפה שלי היה זקוק דחוף לריענון. אחר-כך גם מצצתי סוכריה על מקל. נותר לחכות. המשמרת של פיונה הסתיימה. היא נפרדה ממני בחיבוק ואיחלה לי רק טוב. במקומה נכנסה לחדר המיילדת אורה, או כמו שאני מכנה אותה מאז, "זו שעברה את ההכשרה שלה במאה אחרת". אני לא יודעת אם אורה היא בן-אדם רע. אני רוצה להאמין שלא, אבל היא לא צריכה לעסוק במיילדות. בפנים מרירות היא החלה להנחית עלי הוראות, מתלוננת שוב ושוב על ההתקדמות האיטית שלי. אימצתי את מלוא האיפוק שלי כשאמרתי: "אורה, את מוכנה רק לבקש ממני את כל זה עם חיוך?". "חיוך?", נבעתה אורה, "אני כבר יותר מעשרים שנה מיילדת, אי אפשר לחייך כל הזמן". "כן", השבתי, "אבל אני יולדת רק עכשיו". אורה יצאה מהחדר (וכרגיל השאירה את הוילון פתוח מדי). המצב רק הלך והחמיר כשהגענו לשלב השני של הלידה. השעה היתה כמעט שבע בערב, הפתיחה מלאה, והראש נמוך. היתה לי דווקא תחושה קלה ברגליים, וביקשתי להגיע לשלב הלחיצות על הצד, כפי שהתאמנתי במהלך ההריון. "על הצד?", נבהלה אורה, "מה פתאום". ניסיתי להגיד משהו על קרקעית האגן, או איזו מילה על חתך החיץ (שכבר היה נושא טעון בינינו בעקבות שיחה מוקדמת בה ביקשתי ממנה אם תוכל לעשות לי עיסוי פרינאום עם השמן שהבאתי, ושתשתדל להימנע מחתך, והיא ענתה לי שעם תינוק גדול ובלידה ראשונה לא כדאי לצפות ליותר מדי). אורה כבר התחילה לפרק את המיטה. חזרתי על תחינתי להתגלגל הצידה. "אבל איך אני אראה משהו?", התעקשה אורה. "בנהז"ש יחזיק לי את הרגל", הצעתי. "לא, לא, אני נורא מצטערת", סיכמה אורה והורתה להתחיל לדחוף. דחפתי. אני לא יודעת מה, אבל דחפתי. דחפתי בדיוק כמו שלמדתי לא לדחוף. לא האמנתי שזה קורה לי. אני, שבמשך חודשים מקשקשת עם כל מי שרק מוכן לשמוע על לידה טבעית ותנוחות חלופיות, שוכבת על הגב, רגליים למעלה, חתך חיץ בבשרי, פאסיבית לחלוטין, נאלצת להתמודד עם טריונותיה של מיילדת מרירה שפשוט לא אכפת לה ממני. ואז היא יצאה. עמליה. 3.810 קילוגרם. בנהז"ש ואני היינו בהלם. אורה רצתה לקחת אותה אליה. "תני לה אותה", התעצבן בנהז"ש. אז בסוף היא נתנה. עם כל הקקי והכל. איזו יפה. איזה אושר. איזה פחד. היא בכתה לשניה, אבל אחרי כמה שניות על החזה שלי היא נרגעה. מתחברת לדפיקות הלב שהיא מכירה היטב. ביקשתי להניק אותה. "טוב תניקי", אישרה אורה. "את יכולה להראות לי איך?", ביקשתי. "פשוט תני לה", היא החזירה. בנהז"ש יצא מהחדר ומצא מיילדת אחרת, קצת יותר סבלנית שנתנה לי כמה הנחיות כלליות. אחרי מאמצים הגיעו המציצות הראשונות (אלו שהיום גומרות לי את הציצי). אחרי שלושה ימים כשעזבנו את בית החולים, שאלה אותי אחות התינוקייה מדוע בחרתי בבית חולים מאיר. "באתי בגלל הלידה הטבעית, נשארתי בגלל האפידורל, חתך החיץ והחיבור הרציף למוניטור", השבתי. כשאני חושבת היום על סיפור הלידה שלי, יש לי שתי עלילות. הראשונה בחברת פיונה ובנהז"ש, והשניה תחת שלטונה הרודני של אורה. אחת אני מנסה להאדיר, את האחרת אני מעדיפה לשכוח. אבל מתקשה. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 29/11/2001  20:14 יש דברים שלא שוכחים... - ריש 29/11/2001  20:33 סיפור ממש מותח - אורלי_ו 29/11/2001  20:43 לורד, - טובה קראוזה - דיאטנית קלינית 29/11/2001  21:55 ראשית, הרבה מזל טוב לך ולאישך, שתרוו מעמליה רוב נחת. ואשר ללידה, - ענבל ל 29/11/2001  22:21 ורד, הסיפור שלך נקרא בנשימה עצורה - שפירית 29/11/2001  22:24 ורד ורד כמה שאני מכירה את אורה ופיונה אבל בשמות אחרים - Adi 30/11/2001  2:26 Mazal tov, the lesson here is: Birth is just too important to leave up to chance - Ilana Shemesh, natural midwife 30/11/2001  8:39 אילנה מדובר פה על לצאת כנגד הדברים הבסיסיים ביותר בהשקפת העולם של החברה שלנו - Adi 1/12/2001  11:3 ורד יקרה - רותי קרני הורוביץ 1/12/2001  11:57 כן, עדי, אני קוראת ומהנהנת - רותי קרני הורוביץ 1/12/2001  12:39 ורד, התפעלויות: - סאלוש 1/12/2001  16:30 אוי, ורד, כמה שהשם שבחרת(ם) לעמליה מתאים לה - ענת ב 1/12/2001  18:36 תודה רותי ואם יורשה לי להוסיף הגיג אחרון על גבה של ורד - Adi 1/12/2001  18:59 לורד, שוב מזל טוב ותודה על הסיפור - דיאנה 1/12/2001  19:5 the revolution should begin in med school - Efrat_L 2/12/2001  10:13 רותי אני מרגישה צורך לאמר לך שהטלפון שנתת נפל על אזניים קשובות ובלי להכנס לפרטים ברגע שיסתיים הבלאגן הזמני בחיי אעשה בו שימוש לת - Adi 2/12/2001  17:11 מצאתי רגע פנוי לומר לכן תודה, ובמיוחד - ורד 2/12/2001  22:16 הי ורד, אל תתני לאף אחד לערער לך את הבטחון העצמי - ענת ב 3/12/2001  10:34 ורד יקרה - סיגלגלי

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש