פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

30/1/2002 12:0 מרב שרמן מאת: סיפור הלידה שלי כותרת: לידה של חרדות זהו לא סיפור לידה רגיל. יש בו לכאורה הרבה מאוד פרטים מיותרים. הוא בכלל מתחיל כמה חודשים לפני הלידה... בעצם רציתי לספר משהו אחר. רציתי לספר על הנצחון שלי. על התהליך הנפשי שעברתי. כמו תהליך שעובר גולם עד שהוא הופך לפרפר. כגולם הייתי סבוכה חזק בסבך של עצמי עטופה בפחדים וחרדות (כאלה שמקורתיהם לא ידועים + חווית לידה קודמת טראומטית שהסתיימה בקיסרי). לא האמנתי בכלל ביכולתי ללדת לידה וגינאלית למרות הרצון העז. הדרך שעברתי עד שהשלתי מעלי את הסבך ופרשתי כנפיים היא – לידה של חרדות...! החודשים שלפני לאחר לידה קודמת טראומטית, של יחס מזעזע מצד צוות בית החולים ולידה שנתקעה והסתיימה בקיסרי – לא היתי מסוגלת להתכונן ללידה, לא טכנית (חיפוש תומכת, בי"ח, הכנת תיק), לא פיזית (עבודה עם הגוף), ולא נפשית. השבועות שלפני משבוע 34 התחלתי לברר ולחפש איך והיכן ללדת, היתי גם בקשר עם האתר ועם רותי. התחלתי לעבוד עם הגוף בריקוד ובתנועה(בבריכה). בשבוע 36 התחלתי לעבוד עם הepi-no. אני מגלה שבפתיחה של 8 ס"מ הגוף מסוגל להפתח ולהמתח עוד – אבל חרדות שמציפות אותי מכווצות אותי ומבקשות לעצור. אני בודקת אם טיפות של רסקיו יעזרו – ולשמחתי הן אכן עוזרות. אני מתחילה לקחת תכשירים הומאופטים ותה להקלה בלידה. השבוע שלפני אני עסוקה בחרדות. אם עד עכשיו לא הרגשתי אפילו פחד מהלידה, אלא התרגשות וכאב (בלב), אז בשלב זה קפצתי ישר לחרדות. אני מוצאת שאני מסרבלת לעצמי את החיים, ועסוקה בכל מיני דברים עם הראש (ולא עם הגוף ועם הרגש). גיליתי את הדיסק של TALAR. ידעתי שאני רוצה לעבור את הצירים בריקוד עם מוסיקה שתתן לי להסחף איתה, והדיסק הזה עשה לי את זה. בכל הזדמנות שמתי את הדיסק ורקדתי בתנועות שמאוד עזרו לי בהמשך עם הצירים (תנועות מעגליות של האגן, מתיחות של הידיים, כריעה). יומיים לפני גואה בי צורך עז להיות בסביבה נשית שתטפל בי. יום רביעי בבוקר- אני מקבלת טיפול שיאצו (מאשה כמובן) שבמהלכו אני נרדמת וזה נותן קצת מנוחה לראש החרד שלי. יום רביעי בערב- אמא שלי ודודה שלי מעניקות לי מסאז' בארבע ידיים בביתי, עם שמנים, נרות, מוסיקה שקטה וקטורת. – תענוג !!! הייתי ערומה לגמרי במהלך הטיפול, ולא הרגשתי שום מבוכה. הן פינקו אותי והתפעלו מהפלא האנושי שמתנוענע בקירבי. יום חמישי בבוקר- אני מקבלת עוד טיפול שיאצו נעים, ומטיפול לטיפול אני מרגישה מחוברת יותר. יום חמישי בערב- עם כל הכבוד לכל הטיפולים הנפלאים והצפופים שקיבלתי (וכנראה שגם בזכותם) יש בי רצון לקבל עוד מסאז' עם שמנים אתרים (שתואם פנטזיה שלא מימשתי בהריון הקודם), והולכת לטיפול אצל נטורופטית מקסימה שמפליאה לעשות, ואני יוצאת ממנה עם שמן אתרי שביקשתי שילווה אותי בלידה, ועם שימחה גדולה. זאת לא שימחה מהסוג שחווים כשמקבלים מתנה, אלא התעוררות חזקה של שמחת החיים שבי, של אמונה בחיים ובגוף שלי. התעוררות של החוכמה האינטואיטיבית שבי, זו שהיה כ"כ ברור לי שהיא שם כשהיתי נערה, זו שבתקופת החרדות נדחקה לפינה והשאירה אותי כ"כ צמאה לעצות של אחרים. כנראה שבאותו ערב כבר התחילו הצירים. היתי מאוד עיפה, עם הרגשה של מחזור ונשכבתי לישון מוקדם מהרגיל. ימים של צירים ביום שישי מוקדם בבוקר, כשהתעוררתי לאותה תחושה של מחזור, ישבתי עם שעון ובדקתי אם יש מחזוריות בתחושה ה'מחזורית' הזו. ואכן כן. כל עשר דקות ציר שנמשך דקה, ומהר מאוד התקצר הזמן בין הצירים לחמש דקות. עדיין לא כואב – אבל הכיוון בהחלט ברור. בשעות הראשונות של הבוקר, עם גילוי הצירים, היתי נרגשת, וקרנתי משמחה, את מראה הכבדות והנפיחות החליפה רעננות וקלילות ופשוט היתי יפה. כך נמשכו להם יומיים של צירים שבאים והולכים, מתחזקים ונחלשים כמו גלי הים. ביום הצירים הראשון אני ויובל נהננו מיום של רווקות – הבת שלנו אצל הורי, ולנו לא היתה שום מחוייבות, פשוט להעביר את הזמן נעים, לאכול טוב ולנוח (כי לא ידענו למתי נצטרך את הכוחות שלנו) אז בעלי פינק אותנו בארוחות טובות, עשה לי מסאז', רקדנו (לצלילי מוזיקה סוחפת של TALAR שהתאהבתי בה, וכל כך התאימה לתנועות שרציתי לעשות עם הצירים) התעלסנו, ולפנות ערב הלכנו לצעוד בים. היום השני היה כבר מביך. לידה שניה לא אמורה להיות קצרה יותר? האם אני בכזה מתח שמעכב את הלידה? האם לחזור לשגרה? האם נכון לנסות לקדם את הלידה (ע"י פעילות גופנית ולחיצות) או פשוט לשכוח מהצירים ולתת ללידה לבוא בזמנה החופשי. לאחר התלבטות והתיעצות עם כרמי (התומכת) החלטנו ללכת בדרך השניה. פשוט לשכוח מכל הענין, וכשיגיע הזמן – נלד. ואני חגגתי – ניצלתי את הפסקת ההמתנה – לעשייה. עשייה שחיכתה לי כבר מספר שבועות ולא הצלחתי לגיע אליה – צביעת המרפסת שלנו במריחה ציורית של תכלת וכתום. איזו שמחה! שכרון צבעים! עליתי על הסולם עם הצירים ועם הצבעים ושקעתי לי בעשיה. הצירים התמעטו וכמעט נעלמו – אבל למי אכפת. מרוצה וטובת לב הלכתי לישון. יום הלידה אני מתעוררת ב 2:00 בלילה, הולכת לשרותים, ומגלה שאני קצת מדממת. יש לי הרגשה שזה סימן להתקדמות ללידה. אני מודדת זמן בין הצירים (כל 5 דקות), ומרגישה איך הצירים מתחזקים ונעשים עקביים יותר. ב3:30 אנחנו מחליטים לנסוע לביה"ח, אבל לא לפני שאני מתעקשת על כך שבעלי יצלם אותי בוידאו רוקדת עם המוסיקה שהתאהבתי בה. ב 4:00 אנחנו יוצאים לבי"ח מאיר, נסיעה של חצי שעה, שעוברת הרבה יותר טוב ממה שחשבתי (מהלידה הקודמת הנסיעה עם צירים זכורה לי כסיוט). ביה"ח (מאיר) מקבלת אותנו אחות נחמדה בחדר המתנה פרטי (!!), ואחרי מוניטור תקין ובדיקת פתיחה (3-4), היא מציעה לי להתקלח, ואני נענית בחפץ לב (מכל דבר שנעשה בשונה מהלידה הקודמת). אח"כ רופאה מסבירה לי שביגלל שאני אחרי קיסרי, אני חייבת להיות בחדר לידה רגיל (הולך לו החלום הטבעי?) ולהיות מחוברת לניטור רציף. מסבירים לי גם שמאותה סיבה בכל רגע שאבחר אני יכולה ללכת לניתוח. כבר התסריט המוכר עולה – מחוברת למיטה – צירים בילתי ניסבלים – אפידורל – לידה נתקעת – קיסרי. הדמעות מתחילות לזלוג, היאוש גואה, הצירים מכעיסים ואין לי סבלנות לקבל אותם. ב7:00 בבוקר מתבהר לי היום. מתחלפת משמרת, צוות חדש, כרמי מגיעה בדיוק רגע אחרי קבלת הבשורה המרנינה שהצוות הולך לקראתנו, ושנקבל חדר לידה טיבעי. איזו חגיגה! קיבלנו חדר יפהפה, מרווח, מעוצב ומאובזר (כורסאות, מחשב(??), ג'קוזי...). בעלי אמר שרק חסר נוף של ים מהחלון... בהנף יד דאגתי לי לאוירה כמו שרציתי – כמה נרות, קטורת, המוזיקה שלי. פרשתי בדים ציבעונים שהבאתי מהבית (ראשון- כיסיתי את המחשב...), התפשטתי, ונכנסתי לג'קוזי. המיילדת אורנה בודקת לי דופק במים (!!). מהג'קוזי אני יוצאת לרקוד לצלילי TALAR, נחה קצת מקבלת טיפול רפלקסולוגי מכרמי לזרוז הצירים (עובד פלאים), מוניטור נראה תקין, ואז מבקשים ממני לעלות למיטה לבדוק פתיחה. תפנית השעה 1:00 בצהריים, מהבדיקה עולה כי הפתיחה היא 8-7, הצוות מודאג מההתקדמות האיטית. מנהל המחלקה שעקב מקרוב אחרי הלידה שלי (בגלל המורכבות של לידה טבעית אחרי קיסרי) מציע לי לפקוע את המים כדי לנסות לזרז. מהלידה הקודמת החוויה הזאת זכורה לי כאונס (לא שאלו אותי, עד שהספקתי לקלוט מה קורה, כבר הרגשתי את המים נוזלים עלי). ביקשתי ממנו לחכות, כדי שנשאל כמה שאלות. הוא חיכה בסבלנות. בעלי שאל, אני שאלתי, הסכמנו. ואז הוא פקע את המים והחל לסחוט את הבטן כלפי מטה כדי להוריד נכון את הראש לתוך האגן (גם זה כמובן בכלל לא היה בלידה הקודמת). בכיתי, הרופא שאל אם כואב לי. בעלי, שידע לקרא אותי, אמר לו שאני בוכה את הכאב של הלידה הקודמת (כל כך משחרר ומרפא...). אחרי הפקיעה איבדתי את האופטימיות לגבי האפשרות שאצליח הפעם ללדת לידה וגינאלית. ניסיתי להבין למה הלידה לא מתקדמת. התשובות שקיבלתי מהצוות לא היו מעודדות- יכול להיות שהראש גדול מדי, או שהאגן שלך צר מדי. המשכתי לנסות- מה לגבי אפשרות אופטימית יותר? –העיקר שאת תהי בריאה והתינוקת תהיה בריאה... ברור שזה העיקר,רק שמהתשובות האלה כבר היה ברור לי שאני בדרך לקיסרי, וזה שהרופאים ממליצים לי לחכות זה רק בגלל שלא כואב להם... ההמלצה של מנהל המחלקה היתה שאני אבדק כל שעה-שעה וחצי ולפי ההתקדמות נקבע מה לעשות. הסכמתי לחכות כדי לדעת שנתתי לעצמי הזדמנות, וגם בגלל שהצוות התעקש על כך ששווה לחכות, אבל האמת היא שבכלל לא היה ברור לי למה. לאחר פקיעת המים גובה הראש היה בספינה מינוס שתיים ורבע (לפני הפקיעה הוא היה מעל ספינה מינוס חמש, וצריך לרדת לאפס בשביל לידה). עד הבדיקה הבאה, העברתי את הצירים במיטה. אולי במשך חצי שעה שיתפתי פעולה עם הצירים, אבל בעיקר הם היו בלתי ניסבלים. ב3:30 באו לבדוק אותי שוב. הראש ירד לספינה מינוס שתיים. ההתקדמות הזאת נראתה לי אפסית ורציתי לוותר, אך הצוות ותומכי הנפלאים שכנעו אותי להמשיך. מעבירים אותי לחדר לידה רגיל כדי שיהיו תנאים טובים יותר לעקוב אחרי ההתקדמות. הצירים כבר ממש בלתי נסבלים, אני שואגת מכאב. אני נעמדת על המיטה, רכונה קדימה, כדי לנסות להקל על הכאב. הזכרון שלי מהשלב הזה הוא שממש טיפסתי על הקירות, כשאני מגניבה מדי פעם מבט לעבר השעון. על אפידורל לא רציתי לחשוב, כי חשבתי שאם הלידה ככה לא מתקדמת, עם אפידורל היא בטוח תתקע (כמו בלידה הקודמת). כבר 4:30 ולא באים לבדוק אותי. המיילדת שרון מסבירה שיש עכשיו סבב רופאים, והיא לא רוצה לבדוק אותי כי בכל מקרה הרופאים יבדקו אותי שוב והיא רוצה לחסוך ממני בדיקה מיותרת. מחכים עד 5:00. ב5:00 עולה מהבדיקה שהראש עדיין בספינה מינוס שתיים ויש התבססות. לא ידעתי מה המשמעות של התבססות, אבל הגובה של הראש לא השתנה, וזה היה בדיוק הגובה בו נתקע הראש בלידה הקודמת. זהו. אפסו כל תקוותי וביקשתי קיסרי. הרופא אמר שבשביל ניתוח צריך אפידורל, אז אם כבר אפידורל, אולי יהיה שווה להמשיך לחכות ללידה רגילה. הסכמתי. ב5:30 קיבלתי אפידורל. כשכבר בא המרדים, היתי כל כך עייפה כאובה וחסרת אמונה , שכבר ביקשתי ממנו לשים לי אפידורל לניתוח (כמות גדולה יותר), ולמזלי הרב הוא אמר לי שהוא לא יכול, כי ביקשתי כבר אפידורל ללידה (אז ויתרתי...). שרון הכניסה לי קטטר כדי לרוקן את השלפוחית, בכיתי נורא. בכיתי לא כי כאב לי, אלא שוב את הבכי המשחרר על הלידה הקודמת. הייתי בסביבה תומכת כזו שאיפשרה לי להתנקות מהכאב ההוא, שהרגשתי שסוף סוף יכולתי לרפא את הפצע שנשאר. רעדתי. לא ידעתי שזו תגובה לחומר, חשבתי שאלו הפחדים שלי. נהיה לי קר ברגליים וביקשתי שישימו לי גרביים. הרגשתי לחץ על עצם הזנב ופחדתי מהתקדמות הלידה. כרמי אמרה שהיא מריחה ריח של לידה, וחייכה. היא עשתה לי עיסוי ברגליים, דמיון מודרך ובסוף נרגעתי. הלידה שרון נכנסת, בודקת פתיחה, ואומרת לי להתחיל ללחוץ! מה ????! הגעתי לשלב הזה??? אני??? והיא אומרת בפשטות ובלי שום חגיגיות שהראש כבר בתעלה ואני צריכה ללחוץ. ואני חשבתי שיגידו לי "פתיחה מלאה", "עשר אצבעות", שארגיש איזו עבודה של הגוף שאני רק אתלווה אליה... אבל ככה? פשוט ללחוץ? ועוד בשכיבה? שרון החדירה שתי אצבעות לתוך הנרתיק, ואמרה - תלחצי, תלחצי. התחושה של האצבעות שלה גרמה לי אי נוחות שכיווצה אותי. לא היתי מוכנה ללחוץ ככה. גם הייתה לי עוד איזו שהיא תקווה שאני אוכל לחכות לרפלקס הלחיצה. בעלי הוריד אותי מזה- את עם אפידורל, את צריכה ללחוץ. כרמי הביאה מראה כדי שאוכל לצפות במתרחש. שרון אמרה לי שאני יכולה כבר לגעת בראש אם אני אכניס אצבעות. הרגשתי שככה זה לא ילך. היתי צריכה שקט. ביקשתי משרון להתמודד עם זה לבד. היא יצאה מהחדר. שכבתי בשקט. אח"כ התחלתי לשחרר את מה שישב לי על הלב. אמרתי שאני מרגישה שהתינוקת בגדה בי, שאני כבר רציתי ניתוח... שאני נורא מפחדת... מלמלתי המון אימל'ה ואבל'ה (ופעם אחת איבל'ה). חיפשתי דברים שיעזרו לי לעבור מהפחדים בראש לעבודה עם הגוף. ביקשתי מכרמי ומיובל שיעשו לי את הפטמות. הייתי צריכה משהו שיעורר את התחושות בגוף המאולחש והמפוחד שלי. ביקשתי מכרמי שתדליק נר,שתמרח לי על השיער את השמן מהמסאז' אצל הנטורופטית (שיזכיר לגוף שלי חוויה טובה). החדרתי לאט אצבעות לנרתיק, והרגשתי בפנים משהו רך. משהו שבכלל לא הרגיש מאיים כמו ראש. ידעתי שזה הרווח בין המרפסים, אבל הרכות הזאת הרגישה פחות מאיימת. אמרתי- יו..., זה בכלל לא מרגיש כמו ראש, זה מרגיש כמו כדור... וכרמי, שידעה כמה קשה לי לשאת את המחשבה של להוציא תינוק מבין הרגלים, הלכה עם זה ואמרה- יופי, יופי, תוציאי את הכדור, תוציאי את הכדור... ובאמת היה לי קל יותר להתרכז בכדור הזה (זה גם הרגיש בפנים ככה, ז"א לאורך כל המעבר, הרגשתי רק את הכדור הזה, ולא את כל הגוף). לגבי הלחיצות, אני תמיד חשבתי שצריך ללחוץ מהבטן (כמו שמקבלים אגרוף), כי ככה זה היה נראה לי בלידות אחרות (מצולמות כמובן), וחוץ מזה, ההגיון אמר לי שכדי להוציא את מה שיש בבטן הגדולה הזו – צריך ללחוץ מלמעלה . אבל אחרי שנתנו לי את השקט הזה, ויכולתי להרגיש את הראש בנרתיק, הבנתי שהפעולה צריכה להעשות מהנרתיק. ואת זה אני יודעת לעשות. רק שהראש היה מאוד גבוה בנרתיק, ולא ידעתי כמה משמעותית יכולה להיות הלחיצה שלי על ההתקדמות. אז ניסיתי. לחצתי, והכנסתי אצבעות כדי לבדוק – וואו, באמת יש התקדמות. פחד. הרגשתי כמו בדרך ללא מוצא. אני מתה מפחד, אבל אין דרך חזרה. קצת קשה לי להסביר מה זה הפחד הזה. זה לא פחד מכאב – כי גם לא כאב לי. זה מין חסימות כאלה שהצטברו כנראה עם השנים וההרגשה עבורי של לעבור בתעלת הלידה, דומה למעבר במערה חשוכה שמאוד לא רוצים להיות בה אבל גם אין דרך אחורה, וכדי להחלץ מהמצב הלא נעים הזה, אין ברירה אלה להתקדם. אני חשבתי שהשלב הזה יעבור לי כמו ברכבת הרים, שזה יהיה סוחף, ואולי מפחיד, אבל שלא תהיה לי שליטה על קצב ההתקדמות. ובחוויה שלי, זה היה יותר דומה לרכבת המכשפות, אבל בלי הרכבת, שאני צריכה להתקדם במנהרה צעד אחר צעד, ואין לי ברירה אלא להתקדם, כי אחורה אי אפשר לחזור. אז גם אם מפחיד לי נורא, אני חיבת לעשות את הצעדים בעצמי. הזמן שנתתי לעצמי לעכל את העניין, ערך בערך חצי שעה, עד שהרגשתי שאני מסוגלת להרפות קצת מהפחדים והמחשבות בראש ולעבור לעבודה עם הגוף. ביקשתי שיביאו לי משהו שאוכל לאחוז בו, כדי שאוכל לעבוד במנח הלא אידאלי הזה כמה שיותר עם הגוף. ואכן הביאו לי "ח" כזאת שיש לה חיבור מיוחד למיטה, שחיברו אותה בקו הרוחב של האגן, כך שיכולתי לאחוז בשני צידיה בצורה שתרים את פלג הגוף העליון. כרמי הציעה לי גם לשים את כפות הרגלים על ה"ח", ואז זו ממש תנוחה של כריעה (צפרדעית כזו) בשכיבה (מצויין!). ואז התחלתי סוף סוף ללחוץ. בשאגות שעזרו לי לפרוץ את המחסומים הרבים שבדרך. הייתי עם עיינים עצומות כשלחצתי, והרגשתי כמו במנהרת הזמן. כמו דאג וטוני שכשהם עוברים בזמן, רק שאצלי הכל היה בגוונים של שחור. ואפילו שאני עושה צעדים מאוד אמיצים קדימה, אני עדיין מתה מפחד כל פעם מהצעד הבא ולא מאמינה שאני יעבור אותו. עד כדי כך שכשהמיילדת קלטה את מצב העניינים, התחילה להכין דברים לקבל את פני העוללית ונעמדה לפני מחייכת ומרוגשת, הסתכלתי עליה ואמרתי לה – מה את אופטימית? זה לא הולך לצאת! היציאה אל האור והנה באה הלחיצה שהובילה את הראש אל בין שפתי הפות שלי. לחץ חזק מורגש על השפתיים כזה לא נעים ששם כבר רציתי ללחוץ בלי להתמהמה. ודווקא אז המיילדת שהחלה למרוח שמן, כדי שאצא בלי תפרים, אומרת לי – לא ללחוץ - אבל אני חייבת (נעשתי פתאום גיבורה גדולה בלחיצות...)– אם את רוצה לצאת בלי קרעים אל תלחצי!!! נשמתי נשימות קצרות ושטוחות – ולא לחצתי. ואז עוד לחיצה – והראש בחוץ!!!!!!!!!!!! אני מעיזה להסתכל בראי – ראש כחול ושלו, ללא תנועה (בסרטים שראיתי זה תמיד היה נראה לי כמו מת, אבל עכשיו זה נראה לי כמו קיפאון בזמן), מבצבץ לו מבין הרגליים שלי – לא יאמן, לא שפוי לחלוטין, אני בטוחה שאני באיזה סרט, לא על כדור הארץ, פשוט בבת אחת עפתי למציאות אחרת, כי במציאות שבה חייתי עד אותו רגע –תמונה כזו בכלל לא הייתה מתקבלת על הדעת. הפחדים והמפלצות מאחורי. עכשיו אני יולדת רגילה. עוד לחיצה קלה – הגוף בחוץ. מניחים אותה עלי. קר. היא נראית מבוהלת. אני רוצה לחבק אותה. המיילדת מראה לי שאני לא יכולה כי חבל הטבור עוד מחובר לשלייה שבתוכי. עוד לחיצה קלילה והשליה בחוץ. כרמי ושרון מתפעלות מהעבודה שעשיתי. באותו רגע ידעתי שאילו לא היו לי חרדות היתי פשוט משפריצה אותה החוצה. היה פער כל כך גדול בין היכולת הגופנית שלי למסוגלות הנפשית, שהגוף שלי ממש רצה לצעוק במילים. מה שהוציא ממני בבוטות את המשפט "אני - אני יורה חיצים מהכוס!". קראנו לעוללית המקסימה עדי. השם עדי בא אלי בחודש השביעי, בלי סיבה מיוחדת, ונשאר. אחרי הלידה הזו הוא קיבל אצלי משמעויות מיוחדות: *אלוהים היה עדי בלידה הזו על שעמדתי מול המפלצת הגדולה של חיי - וניצחתי, ואלוהים היה עימדי (= עם עדי), ואכן הוא היה עימדי. תודה. לסיום אני רוצה להודות, הרבה הרבה להודות, כי שום דבר שקרה לי לא היה מובן מאליו. שתי לידות חוויתי – שמיים וארץ! (בקרוב אני אספר גם את סיפור הלידה הטראומטית בבלינסון) תודה לך אהובי, בעלי היקר שליווית אותי כל כך מקרוב, נתת לי המון ביטחון. תודה לך רותי קרני שעזרת לי בחיפושי אחר תומכת שתתאים לי. תודה לך כרמי יקרה שהנוכחות שלך והמעשים שלך נתנו לי כח ואומץ ללדת בדרכי שלי. תודה לבי"ח מאיר שמאפשר סביבה תומכת ללידה טבעית, שרואה ומכבדת את האישה על כל צרכיה הפיזים והנפשיים, ומבין ומכבד את נוכחות התומכת. תודה לצוות שליווה אותי לאורך כל הלידה הארוכה הזו. על התנאים, היחס, הסבלנות, הטיפול, ההקשבה, הגמישות, והאמונה ביכולתי ללדת. הרגשתי שהיו לי תנאים של לידה בבית (כמו שכ"כ רציתי ופחדתי להסתכן בגלל הניתוח), עם הבטחון שמאפשר ביה"ח. תודות מיוחדות למיילדות אורנה ושרון. אתן נפלאות. תודה למנהל המחלקה פרו'פ פיגין שעקב אחר הלידה באופן אישי ופקע לי את המים בצורה כל כך אנושית מתחשבת ומקצועית. תודה למרדים שלא מיהר לשלוח אותי לקיסרי על אף בקשתי לעשות כן, אתה המזל הגדול שלי. חווית לידה טובה היא מתנה גדולה לחיים. תודה על שהשבתם לי אמונה בכוחי. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 30/1/2002  12:26 איזה סיפור מדהים. מה אפשר לומר? - דיאנה 30/1/2002  12:28 ותודה לך מרב ששיתפת אותנו. פשוט ...כל הכבוד (בעצם בכלל לא פשוט) - ל"ת - ליאתי 30/1/2002  12:47 וואו מרב אני לא מוצאת את המילים אחרי המילים המדהימות שלך !!! מזל טוב והמון אושר מההמשך, לכל המשפחה !!! ל"ת - זהר 30/1/2002  12:56 או מרב ­  - נועה 30/1/2002  13:24 מרב יקרה- - אמא של איה 30/1/2002  15:37 מירב- פשוט וואו אחד ענק - עידית 30/1/2002  15:40 מרב, לא יאמן - סאלוש 30/1/2002  15:42 מרב, מזל טוב, תודה על סיפור נפלא , ושיתוף בחווייה מתקנת אמיתית. כן ירבו! (ל"ת) - ענת ב 30/1/2002  16:34 מרב,סיפורך מיוחד כל-כך, - - דנה 30/1/2002  16:53 שולחת לך חיבוק גדול גדול, איזה סיפור נפלא , הלוואי והיה לי האומץ והפתיחות שלך... (ל"ת) - הדר 30/1/2002  17:13 וואו, מירב ! איזה סיפור מדהים ! כל כך שמחה שזכית לחוויה המתקנת שלך. את חזקה באפן מדהים וגדולה מהחיים ! (לת) - רותמית 30/1/2002  17:25 Good for you--you are the victor! Next time no epidural and not so many vaginal checks and dilations timetables. Your body know just what to do! ל"ת - Ilana Shemesh, natural midwife 30/1/2002  17:33 מירב מדהים... יש הרבה דברים בסיפורך שרלונטים לי מאד, שלחתי לך מייל (כמובן שאני לא מצפה שתפתחי עכשיו, אבל אולי עוד כמה חודשים) מזל טוב ל"ת - Adi 30/1/2002  17:45 סיפור פסים ואופן הסיפור עוד יותר-כל הכבוד על ההתחברות לעצמך וההתגברות על המכשול הקודם-הלוואי על כולנו להיות כאלה חזקות ל"ת - מירי 30/1/2002  18:3 מרב - נפלא ומרגש! - Efrat_L 30/1/2002  20:4 סיפור מדהים ומרגש. כל הכבוד לך, אישה חכמה ואמיצה. מצדיעה לך. לת - טובה קראוזה - דיאטנית קלינית 30/1/2002  20:47 סופרת, אמנית, נשמה מדהימה שכמותך. נפלא. (לת) - תמי 30/1/2002  23:19 מרב יקרה, מדהים! אני יושבת ובוכה - אסנת ש. 31/1/2002  1:26 גדול מהחיים! - ענבל ל 31/1/2002  7:39 איזה יופי - להדפיס ולשמור - עירית ל 31/1/2002  8:50 ברכות למרב - אמא 4X 31/1/2002  15:53 תודה רבה לכולכן, אתן נפלאות. - מרב 31/1/2002  20:57 מרב - ש הריונית 2/2/2002  20:17 וואוו, קראתי בנשימה עצורה, אין לי מילים את ההתפעמות מתהליך הגדילה המדהים שעשית ל"ת - שפירית 7/9/2002  14:44 אני אוהבת אותך - דורית רבין וייס 9/9/2002  0:14 איזו הפתעה נעימה, דורית יקירתי - מירב שרמן 21/1/2007  23:58 המוסיקה של TALAR - מירב שרמן

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש