בלילות בהם אני ממררת בבכי, בכאב איום על הפגיעה שפגעתי בבני, שאין לתקנה, אני מעדיפה לדעת שאני מתפכחת ממחשבה שגוייה על טובתו (חשבתי, שוכנעתי, שכך טוב לילד לגדול. שקשה ופוגע מאוד להיות "זכר" בחברת ילדים עם אבר מין שונה)- מאשר ממחשבה שכך רוצה אלוהים.
אלוהים יודע כמה כאב לו, כמה נפגעה נפשו לעד, יצור זעיר בן שמונה ימים. אלוהים יודע כמה כאב לי, אמא חדשה, שכל גופה ונפשה מכוונים לטיפול והגנה על היצור הפגיע שהופקד למשמרתה, והיא מוסרת אותו, כי כך עושים כולם, לזר שיחתוך בבשרו החי, במקום הרגיש ביותר בגופו. אלוהים יודע כמה נפגע הקשר בינינו, הקשר ששומרים עליו מכל משמר, שאנו חוזרים ודנים בחשיבותו, מתלבטים כמה פוגע בו ובצמיחתו הטובה הניתוק מהתינוק מיד לאחר הלידה. וכמה פוגעת מסירה כזו שלו, הפקרה ממש? אלוהים יודע מה מנעתי ממנו לעולמים, אילו תחושות גופניות חזקות, בסיסיות וחשובות, בזמן קיום יחסי מין. כמה תענוג מנעתי ממנו, ואי אפשר לחזור ולתקן, תענוג כזה שהטבע תכנן, שאלוהים יודע כמה הוא חשוב לנפש.
יסלח לי אלוהים, כי אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי.
|
תוכן ההודעה:
|