חברות יקרות,
משתפת אתכן כי לא יכולה לשתף אף אחד בעולם ה'אמיתי' (מלבד הפסיכולוגית).
יש לי בעל שהוא איש מקסים: אינטליגנטי, אוהב, מפרגן, שקול, מסור. יש רק בעיה אחת קטנטונת: מעולם לא הייתי מאוהבת בו. תמיד הערכתי אותו מאוד על תכונותיו אלה, וכשהייתי בת עשרים וקצת חשבתי שזה מה שחשוב.
לא הטרידה אותי העובדה שאני לא נמשכת אליו, חשבתי שזה לא הדבר הכי חשוב בעולם. לא הטרידה אותי העובדה שהלב שלי לא 'שר' כשאני איתו, אלא רק מרגיש בטוח.
אבל מזה מספר שנים, הנושא הזה פשוט מאמלל אותי. אני כל כך משתעממת במחיצתו... הוא אדם 'רדום', בלי תחומי עניין כלשהם, רק נוסע לעבודה וחוזר הבייתה. אין סיכוי שזה ישתנה, הוא כבר מעל גיל 45. ברור לי ש'זה מה יש', שגם אם אשכנע אותו לעשות משהו עם עצמו, האישיות הבסיסית היא דבר נתון. אני מרגישה כאילו יש לי 'שמיכי' נעימה בבית, אבל הלב שלי רוצה לאהוב באמת, לא רק לחבב ולהעריך. וכן, הייתי מאוהבת בעבר, אני מכירה את התחושה.
כל כך מפחיד להתגרש בגלל סיבה שכזו, ולהישאר קרחת מכאן ומכאן. לעשות עוול לילדים, רק בגלל שמשעמם לי...
ומצד שני - שאוותר על אושר אמיתי שאולי (ורק אולי) מחכה לי? ומי יודע אם יהיה יציב? שאמשיך להתנהל כמו זומבי בעולם, ללא שמחת חיים?
אשמח לשמוע את דעתכן. מניחה שיש עוד אחת או שתיים במצבי כאן בפורום, וגם אם לא - מה עושים? אני מתחבטת כל כך הרבה זמן, ולא מצליחה להגיע לשום מסקנה קונקרטית.
|
תוכן ההודעה:
|
