לפני מספר חודשים, התחלתי ללמוד לשיר. ליויתי את הבת לשיעורי פיתוח קול, ובמקרה, המורה גילתה לי, שגם אני יכולה לשיר! זאת אחרי שנים רבות, בהן האמנתי, שנחנתי בקול עורב, ומוטב לי לשתוק.
אני מוצאת את עצמי עומדת מול עמוד התוים, סותמת את האף ושרה ברגש רב "קו-קו!!!". בחיי, מביש.
באופן כללי, לימודי פיתוח הקול, מאד מהנים ונחמדים (אם כי קשים!), אבל מהאיום הנורא שאיימתי על פציאנטים סוררים, שאם לא ישבו יפה, אני אשיר להם,
ניטל איכשהו העוקץ.
אני שרה אריות אופרה כמיטב יכלתי ובהחלט חשה שיפור ביכולות. מצליחה להגיע לגבהים, שלא דמיינתי שאפשריים לפני כמה חודשים. מתאמנת גם תוך כדי נהיגה. מזל שהחלונות סגורים.
לא הייתי מזכירה את העובדה הזו, אם שחר הקטן לא היה מגיע השבוע לטיפול בשיניו. שחר הוא ילד בן ארבע. רציני מאד וקשוב מאד. הוא ממש לא מחבב טיפולי שיניים, אבל מוכן להקשיב להסברים ומשתדל לשתף פעולה.
שחר בכה מיד כשנכנס למרפאה. לא רצה לשבת על הכיסא. אמא בהריון, הושיבה אותו על הכיסא הדנטאלי וישבה לידו. שחר היה עצוב מאד. מתישהו, שאלתי את שחר, אם הוא רוצה שאשיר לו שירי חנוכה. אמא הביטה בי בתדהמה, אבל שחר רצה!
נשמתי עמוק מהאף, כמו שלמדתי בשיעור. התנצלתי עמוקות בלב בפני המורה, שלא עשיתי חימום כנדרש (השמעת קולות ומיני גירגורים בנוסח עדות תרנגולי ההודו), ופצחתי בזמר. שחר השתתק והאזין בריכוז, ואני המשכתי לטפל בשיניו. אמא הביטה בי ושתקה. אני לא יודעת אם ערבה שירתי לאזניה, אם לוא.
אפילו התנצלתי, והבעתי תקוה, שהעובר לא ינזק מהקולות שהוא שומע.
תם השיר, ושחר פורץ בבכי. אני שואלת: "עוד שיר?" שחר מהנהן במרץ. חנוכה זה חג קל. יש המון שירים, אם כי את מילות השיר "נרותי הזערורים" שכחתי תוך כדי קידוח.
כך עברתי משיר לשיר, כשהפסקה גררה בכי.
הטיפול הסתיים. שחר קם לקבל מתנה וכבר לא היה לו אכפת משירתי. ואני רק חושבת על מורתי הנהדרת והנערצת: כמה אנשים בוכים כשהיא מפסיקה לשיר?
|
תוכן ההודעה:
|
