|
19/11/2012 20:32
|
מישהי מפה
|
מאת:
|
מיומנה של אמא במלחמה
|
כותרת:
|
נשברנו. חשבנו שנלחמים על הבית אבל אחרי שמכונית התפוצצה מול עיניי החלטתי שדי. רק האזעקות יכולות לגרום להתקף לב שלא לדבר על התוצאות שלהן. אז עקרנו את הילדים. התמקמנו כולנו בחדר קטן אצל חמותי בישוב קטן בשומרון. בינתיים שקט אבל רוחות המלחמה הגיעו לכאן גם. עיירת רפאים שבה רק נשים כי כל הגברים גויסו. וגם אהובי גוייס. והקטנה חולה. הגדולה דוקא נקלטה פה בבית הספר והיא מרוצה. הקטנה צמודה אליי כל הזמן. מנחמת את עצמי שהוא לא נכנס לעזה אז יכול היה להיות גרוע יותר.
ואני שואלת את עצמי מה עשיתי לא בסדר. היצה לי הזדמנות לעזוב את הארץ ולא עשיתי זאת מכל מני סיבות. איך שגיתי כך שילדיי צריכים לעבור את זה? מה כולנו עשינו לא בסדר?למה ?ואין לזה סוף בכלל. ואני תקועה כאן, ומסביבנו אוכלוסיה עוינת גם..
לא יודעת מה ניסיתי לומר בעצם. פשוט דואגת לבעלי כי למרות שהוא לא בעזה הוא כן בדרום. ובעיקר פוחדת שלא יישאר לי בית לחזור אליו.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
