www.leida.co.il   
 

מה קורה היום באמת בחדרי הלידה בישראל

 מאת: רותי קרני הורוביץ

בית חולים ישראלי מרוויח שמונת אלפים ש"ח (מעודכן לפברואר 2005) על כל לידה שמתרחשת בין כתליו. לידה רגילה, "מניבה" אם ותינוק בריאים, ורוב הלידות הן כאלו ממילא. לידה שכזו מצריכה השקעה מועטה יחסית של כוח-אדם, כך שבאופן גורף ניתן לומר שלידות הן "מקרים" מבורכים, מבחינת בית החולים, ושיש לו אינטרס מובהק באיסוף המספר המקסימלי של לידות, כזה שלא יפגע ביעילותו התפקודית.
בשנים האחרונות עוברת על בתי החולים ועל מוסדות הרפואה בישראל מהפיכת הפרטה. הדים למהפיכה זו ניתן לשמוע בשמו החדש של ה"פציינט" לשעבר, שהפך באחרונה ל"לקוח" של קופת החולים, ועוד.
גם בתי החולים אינם עוד מוסדות ממשלתיים מהדור הישן, כאלו שמטרתם לספק שירותי בריאות לכלל האוכלוסיה והמונהגים ע"י שיקולים רפואיים ציבוריים. בתי החולים של היום הם עסק כלכלי לכל דבר. כעסק כלכלי, שמטרתו יצירת רווח, מנוהלים כיום בתי החולים על-ידי מנהלים מקצועיים, שהוכשרו בתחום הכספים והניהול, והם שמתווים, בצד המנהלים המקצועיים שהשכלתם בתחום הרפואה, את מדיניותו של בית החולים.
מדיניות זו קובעת, בין השאר, כמה מהתקציב יוזרם לאילו מחלקות. וודאי שכעסק כלכלי יעדיף בית-החולים להשקיע במחלקות היותר ריווחיות, דוגמת המחלקות המיוחדות ללידה: מיון יולדות, חדר לידה, מחלקת יולדות, וכו``.
ואכן, מי שיבקר יולדת טריה במרבית בתי החולים באזור המרכז - ישתאה לנוכח אגף היולדות המפואר שיתגלה לעיניו. חדרי הלידה מרווחים ומצויידים, המיטות בהם הופכות לכיסאות לידה, ממש כמו רובוטריקים משוכללים, העציצים מטופחים והצוות חייכן. קירות מחלקות היולדות המחודשות מבהיקים בצבעי פסטל טריים, וברושורים מהודרים, נוטפי פתיחות והוליסטיקה, מבטיחים שירותי ביות (ROOMING IN), מיילדת נפלאה, ג``קוזי ומלונית צמודים. רק תבואו.
לכאורה, צריך היה בית-החולים לסגור כל מחלקה שאינה ריווחית. למעשה, צעד שכזה, היה יוצר פגיעה קשה בתדמיתו המקצועית, כך שאינו בא בחשבון. בנוסף, בעולם המשתנה תדיר, מי יתקע לידו של בית-החולים שלא מחר תימצא הדרך להשתלות קלי-קלות, לדיאליזה אינסטנט ולהצמחת שיער שופע בתוך שעה. מה שנראה בטוח, יחסית, ממרומי האפס הראשון של שנות האלפיים הוא שפרוצדורות הכרוכות בבחירה, כלומר כאלו שלא היו הכרחיות, ילבלבו לפחות בעשור הקרוב.
מכשול נוסף המונע הפיכת בתי-חולים למרכזי-לידה אכסקלוסיביים הוא העניין המדיקו-לגלי, הנובע אף הוא ישירות מהיותם של בתי החולים מנוהלים. איתרע המזל ורוב התביעות המשפטיות שהוגשו מול ענף הרפואה בשנים האחרונות מתקיפות אותו דווקא בבטן הרכה שלו – הרפואה המיילדותית. רופא הלוקח על עצמו התמחות בתחום הרפואה המיילדותית בדורנו, חייב להיות בעל השכלה משפטית כמעט כדי שלא ליפול לבורות המצפים לו בדרך. כל אות שציין בסקירת המערכות, עלולה לצאת נגדו כחרב פיפיות ביום מן הימים בבית-המשפט, במקרה שתוצאות הלידה עומדות בניגוד לציפיותיהם של ההורים. ממש שומר נפשו ירחק. אפילו תביעת רשלנות אחת, "בריאה" במיוחד, עלולה לעלות לרופא, לבית-החולים, ולחברת הביטוח של שניהם בהלם כלכלי ופגיעה ביוקרה, שעלולים לשתק אותם למשך שנים.
והיות שהלידה עדיין מטילה ביצי זהב מחד, והואיל ומאידך חייבים אותם מיילדים של ביצי הזהב לשמור נפשם, הגיע אותו גוף מנהל של בית החולים לכדי גמירות דעת שיש מחד להמשיך להרוויח, ומאידך להפסיק להיתבע. ואת זאת עושים על-ידי חינוך וניהול הצוות מתוך גישה חדשה: כל מה שתעשו מעכשיו, עלול לשמש נגדכם בבית המשפט, כראיה.
ולא רק מה שתעשו, אפילו גם, ובמיוחד, מה שתכתבו. שהלא עדויות בבית המשפט יהיו מצד זה – תוצאות הלידה, ומצד שני מה שיונצח על-ידיכם בכתב כראיה לטובתכם. לדוגמא פלט מוניטור שהראה אינדיקציה אפשרית למצוקת עובר (מה שהצדיק ניתוח קיסרי, שבעקבותיו סבלה האם מזיהום ומסיבוך משני קשה). לדוגמא החתמת היולדת על סירוב לתת זריקת ויטמין K ליילוד, והסבר על הסיכון הניטל בכך, במקרה של אי תפקוד מערכת הקרישה. כך שאם אתה איש צוות רפואי הנאמן לערכי הגישה המנהלת והיד המאכילה אותך, הרי שתעסוק תוך כדי הגשת עזרה רפואית גם באיסוף ראיות, שיציירו את המערכת בצבעי הפסטל התמימים של קירותיה, ביום פקודה. במקרה כזה, של תביעה משפטית, סביר שתמצא עצמך נשוי למערכת, שהלא אתם גוף משפטי כמעט בלתי נפרד, עד שהתביעה תפריד ביניכם, במקרה שזה משרת את המערכת.
חייב אם כן, כל איש ואשת צוות רפואי, בין אם הוא מיילד, רופא או מרדים, החפץ בשמירת ישבנו, לדאוג לעצמו לכיסויו של זה, ויפה שעה אחת קודם.
רופא שיחליט לבצע ניתוח קיסרי במקרה של חשד למצוקת עובר – ייצא, סביר להניח, כשידו על העליונה בבית המשפט. שכן הוא "עשה הכל" למען הצל את היולדת או את הילוד ממצוקתם המדומה או האמיתית. ואיך נדע האם היתה מצוקה זו אמיתית או אזעקת שווא בלבד? כמו בכל התיקים שבאפילה, האמת נמצאת אי שם ולעולם לא נוכל ממש לאחוז בה. ובכל זאת, יקשו המקשים, על מה מסתמך הרופא בבואו לבצע התערבות מיילדותית כזו או אחרת? על המושג הבא: חשד סביר למצוקה. איזו מצוקה? עוברית או אימהית. חדי האוזן למושגים הוליוודיים הבחינו עתה בוודאי בפוטנציאל הגרישמי לסרט מצליח. היישר מסדרות המשטרה הכחלחלות נשלפו בזה הרגע חשודים, וחוקרים קמוטי מצח השוקלים בזהירות ראיות לכאורה - כאילו מדובר בפשע לכל דבר. ואולי לא בכדי. פרינאום שנתפר עור לשריר, בחפזה, תינוק שהסקלפל חתך במצחו, יכולים לככב בקלות ברוב סדרות המיון-משטרה-בימ"ש של עשר בערב.
נחזור, בכל אופן, לאותה החלטה על ביצוע ההתערבות. הרשות לבצע מעשים כאלו גזורה מחובתו וכתולדה ממנה גם זכותו של איש הצוות להגיש "עזרה" במקרה של "מצוקה אפשרית". השטח האפור המתקרא מצוקה עשוי להימתח ולהשתרע בהצגה "נכונה" של הדברים כמעט על כל יולדת. כי מי הצדיקה שלחץ הדם שלה לא עלה בהריון – והרי לך חשש לתפארת למועמדת הבטוחה לרעלת הריון; ואשת חיל מי ימצא, כזו שלא תקפו אותה אי אלו דפיקות לב בהביטה בכרסה המתגדלת, או שהסוכר שלה קצת התנדנד, והרי לך חשד לתלפיות שחולת לב וכלי דם מסוכנת לפניך. לחיצה קטנטונת על המקש הנכון, והרי לך תל חשדות, ערימת חששות ומלוא הסאה סיכונים - סעודת מטעמים משובחת לכל משפטן.
יולדות רבות זכו במתאבן מסוג זה עוד בתקופת ההריון. נניח שנתגלתה בדמך רמה קצת גבולית של CMV, בשלב מתקדם בהריון. בסבר פנים יפות הסביר לך הגינקולוג שיש סיכוי מסויים שתינוקך נפגע מכך, ושלח אותך להתייעצות נוספת שכיסתה את ישבנו והותירה אותך מבולבלת כמקודם, שכן הוזהרת שנית שאת נוטלת על עצמך סיכונים בלידה כזו, כאילו עומדת ברירה אמיתית לפניך, ובנוסף התרוששת בסכום שהיתה עולה לך שידת תינוק טובה.
אך לשם מה להתעסק בתסריטים אפשריים ובהנחות כשבידינו הנתון הקשה הבא: המוניטור, כלי האבחון העיקרי ל"מצוקה עוברית אפשרית" סובל מאחוז אזעקות שווא גבוה ביותר. בכששים אחוזים מהלידות הקיסריות המבוצעות עקב אינדיקציה אפשרית למצוקה עוברית שהראה המוניטור, נולדים תינוקות עם אפגר (הערכת כללית למצב התינוק) של 9-10 (10 הוא הציון הגבוה ביותר האפשרי במדד זה). כלומר, בדיעבד ניתן להניח שתינוקות אלו יכלו לשרוד היטב גם לידה נרתיקית רגילה, ושאינדיקצית המצוקה לגביהם היתה בלתי אמינה.
אגב, לחובבי הסטטיסטיקה – גם שלושים אחוזים מהאפנדציטים המושלכים לפח עקב חשש לדלקת מתבררים בדרך לפח כבלתי דלוקים.
נכון שעם שבעים אחוזי הצלה מהתפוצצות אפנדציט לא מתווכחים, ושארבעים אחוזי הצלת תינוקות זה נפלא, אך בכל זאת ששים אחוזי טעות אומרים דבר נוסף. והדבר הזה יכול להיות, למשל, שהכלים שיש בידיה של היולדת עצמה כדי לקבל החלטה המנוגדת לזו הרפואית, עשויים לעמוד מולה במבחן התקפות הסטטיסטית, בהצלחה לא פחותה. ואם יולדת אומרת שלמרות שהמוניטור מראה מצוקה עוברית אפשרית היא מרגישה שהתינוק בסדר, או פשוט מסרבת לניתוח קיסרי – יכול מאד להיות שהיא צודקת.
ולמרות שאותה יולדת לוקחת על עצמה סיכון, הרי שגם בהסכמה לפרוצדורה הקיסרית נכללים סיכונים, למרות התדמית הבטוחה האופפת אותה. תדמית זו היא תוצר של האמון שנותן האדם הסביר בקביעותיה של המערכת הרפואית, אך האמת אינה חייבת דבר אלא בדיעבד למי שלקח על עצמו את הסיכון.
ברור מאליו שהמערכת, מצידה, אינה בנויה לקחת על עצמה סיכון במצבים אפורים. מי שיכול לקחת את הסיכון הוא רק היולדת עצמה. הסיכוי למצוא יולדת כזו בימינו קטנים. יולדת כזו צריכה להיות אמיצה דיה כדי לסבול, בצד מכאובי הלידה, גם את הסבל הנורא שכרוך בעמימות ובמצבי חוסר וודאות. בנוסף, היא נזקקת לתמיכת מלוויה בלידה, מרצון או בשכר, שאף הם, מן הסתם, יראי חלוקים לבנים.
וכיצד תתמודד היולדת עם כל אלו? אם היא משכילה להבין את האמור לעיל, הרי שיקשה עליה להתנהג כהדיוטה בבואה אל חדר הלידה. מחיקת המידע וציפיה למזל הטוב תהיה בבחינת הימור לא משהו.
הכלים העומדים לרשותו של האדם הפרטי הנזקק לשירות רפואי הם מידע וכסף. מידע יכול לכוון את היולדת אל המיילדת הטובה ביותר במגזר הפרטי או הציבורי, ואל השירותים הטובים ביותר שניתן לברור גם במערכת הציבורית. כסף יכול לשכור עבור היולדת את המיילדת הטובה ביותר ואת כל מנעמי הרפואה הפרטית.
מיילדת פרטית, לדוגמא, צברה את המוניטין שלה משום שנטלה על עצמה סיכונים. רוב ההחלטות שקיבלה במהלך הקריירה שלה היו של הימנעות. הימנעות מביצוע חתך, הימנעות מהעברת הטיפול בלידות ממושכות לידי רופא שיבצע התערבות מכשירנית, הימנעות מהרפלקס המוטבע בכל מי שפס הייצור של הרפואה החירומית נגע בו – רפלקס ההתערבות. בצד אותה הימנעות, סיגלה עצמה במשך השנים לגווני הגוונים של האפור, ולמדה כיצד לטפל בבהירים שביניהם ביעילות, אך גם לזהות את אלו הכהים, המסוכנים, שיכלו לרסק את הקריירה שלה באותה עוצמה שבה נסקה.
את יתרונה של המיילדת הפרטית על פני זו הציבורית מבחינת היולדת ניתן ללמוד מהדוגמא הבאה: יולדת מגיעה לבית-חולים בפתיחה של ששה סנטימטרים. לאחר שעה, היא נמצאת בפתיחה של שבעה סנטימטרים. מצוין. לפי עקומת פרידמן, המצפה מכל יולדת להתקדם בממוצע סנטימטר בשעה מבחינת הפתיחה, הרי שיולדת זו מתקדמת כצפוי. נאמר שתוך שעה הגיעה לפתיחה של תשעה סנטימטרים וכעבור חצי שעה נוספת לפתיחה המיוחלת של עשרה סנטימטרים. אלא מה? דווקא צירי הלחץ בוששו לבוא. אם מיילדת ציבורית תראה שהיולדת אינה לוחצת, וכבר עברה שלושת רבעי השעה, הרי ש"תלשין" על חריגה זו, והיולדת תהיה מועמדת להתערבות זירוזית או מכשירנית ואפילו קיסרית. אם מיילדת פרטית רבת ניסיון תראה שהאשה הזו פשוט חייבת עכשיו לישון שעה והתינוק דווקא נשמע במצב תקין, סביר שתגיב אחרת. אפילו יש סיכוי טוב שתבצע "שיפוץ" קל בנתונים, ו"תמתח" מעט את זמן ההגעה לשמונה סנטימטרים בדו"ח הלידה, כך ש"תרוויח" עבור היולדת שלה זמן מנוחה נוסף בלי טירטורים ואיומי התערבויות. לכאורה, שוד ושבר – ככה לשקר? למעשה, כן, כן, ככה להציל תינוק ממלקחיים ואמא מחתך ותפרים, במיוחד אם זו יולדת ששתי ההתערבויות האלו הן איום נורא לגביה.
אך מי שאינה יכולה להרשות לעצמה כלכלית, פיסית או נפשית לשכור מיילדת אינה צריכה לצאת מנקודת המבט שהיא הולכת ללדת בסרט האימים שהיטיבו אמהותינו לתאר וסבתאותינו להדחיק. המהפכה השירותית עדיין מאושפזת בפגיה, אך יש להבין שהיא לא קרתה משום שמישהו שם למעלה, רחום וחנון במיוחד רצה להיטיב עם הפציינט לשעבר. שינוי המערכת היה צורך חיוני להישרדותה ונבע כהד משינוי שכבר קרה מזמן, בתפיסתנו אנו, הלקוחות. מבחינת המערכת מדובר באסון, מבחינת הלקוח, מדובר באידיאל.
והשינוי בעמדות בית החולים הוא אכן מטרה אידילית, ההולכת ומתגשמת בצעדים איטיים להחריד, תוך צעידה על גופן של יולדות ונשמתן של מיילדות ולהפך. את המערכת ניתן לשנות מבפנים ומבחוץ. מספר מיילדות ומדריכות להכנה ללידה נושאות בנטל האדיר של המאבק הסיזיפי לשינוי מבפנים בחדרי הלידות בישראל. שינויים בגישה המיילדותית בעולם, ובגישתן של היולדות ומלוויהן, הם בעלי השפעה מצטברת בלתי מבוטלת על הנעשה במחלקות היולדות מבחוץ.
מספר גדל והולך של נשים בעלות עוצמה כלכלית, רגשית, ואחרת, בוחרות כאמור ללדת בלידות פרטיות, להעשיר את המיילדות הפרטיות ו"להעניש" את הממסד באי הכוונת כספי המיסים אליו. נשים אלו עושות בחוכמה רבה, הן פשוט מגדילות בעשרות מונים את הסיכוי ללדת בשיטה הרצויה להן, ולהפחית למינימום את הסיכוי להיפגע משרירות ליבו של הממסד. עדיין, כאמור, הרוב המכריע של הנשים בישראל יולד בבית חולים וממשיך להזין את המערכת בכספי המיסים. אך נשים אלו אינן מקרה "אבוד" מבחינת יכולתן לשנות. דווקא נשים אלו, הלוקחות מבלי דעת "סיכון" שינהגו בהן שרירות לב, מאחר שלא קנו לעצמן שירותי רפואה פרטית, באות במגע עם המערכת, ויש להן עניין מיוחד בריכוכה ובהתאמתה לרצונותיהן.
בעת הדחק של טרם לידה אישית, קשה ליולדת, ואף בלתי נבון מצידה, להפוך למן ז``אן דארק ונושאת דגל למען הצדק ונגד איוולתו וקשיות לבו של המימסד. הסיבה: הצוות, וליתר דיוק אלו מתוכו שלא יכולים להפריד בין עצמם ובין הממסד יקחו את הדברים באופן אישי כאילו חשפה אותה יולדת את איוולתם הם.
המלחמה כיום חייבת להיעשות בתחכום היאה לזמננו, כדי שתפיק מקסימום שלום ומינימום חללים. אבסורד הדבר שאשת היי-טק מתוחכמת תלמד שנים כדי לשווק רכיב טלפוניה חכם, תשקיע מאות שעות בסדנאות לפיתוח אסרטיביות ובניית פרזנטציות, אך בבואה ללדת, תפגין שליטה בחומר ברמת ידע של תלמידת כתה ב`` וכושר לשאת ולתת כמו של ילדה בגן חובה.
בשלב זה, דומה שהדברים הנדונים עומדים בפני פיתרון. שהרי טיעון שמוכיח שלא ייתכן שכך ושלא נבון שכך, ראוי ומתבקש שיחלץ מהמיצר ושיוביל את הקורא לאמת חדשה, ולנכון אחר. ולא שכך, וגם לא שלא כך. כי הרי לוח השחמט של המציאות גלוי ופתוח לכל לחקירה. ומותר להגיע לסיורים בכל בתי החולים, ומותר לקרוא את כל ספרי ההכנה ללידה ואף להתעמק בספרות המקצועית למיילדות ולרופאים, ומותר לגלוש עוד באינטרנט, ומותר לחפש מתחת לכל אבן מישהו מתוך המערכת שיסביר ויגונן, ומותר לקנות את שירותיו כשומר-ראש בשכר, ומותר לפתח סבילות הירואית לעמימות, ולהחליט שלא יקום ולא יהיה כדבר זה או אחר. וחלילה אין בדברים להוקיע את מי שאינו חפץ לחקור ולהתעטף בטלית הכה מקובלת היום ששמה "לקחת אחריות". שהרי גם מי שמשליך יהבו על המערכת עושה זאת באחריות הנובעת מתוך אמונה, וגם מי שחוקר ובודק ו"לוקח אחריות" עושה זאת באמונה שלא ייתכן אצלו אחרת.
וככותבת אני נמצאת כרגע לחוצה בצווארוני אל הקיר ומכל אות זועקת אלי המצוקה לקוהרנטיות, למובהקות, וחלילה שלא אעז לגלוש אל הפילוסופיה והמטאפיזיקה, ומי בכלל קבע שהן התחנה הסופית? והמילים הופכות חלקלקות ופריכות כמדרון שלג ככל שאני מיטלטלת אנה ואנה בין האפשרויות לחתימת המאמר הזה. ואם הבאתי את הקורא עד הלום כאילו הבטחתי לו שאני מוליכה אותו אל מעיין מים חיים, ועכשיו מה? כלום. שלג. ובאיזו זכות אני מכניסה לכאן את מצוקותיי העטויות בדימויים חורפיים, כאילו הולכתי את מי שפסע אחריי עד הנה שולל. ומפתה האפשרות להצרין ולצמצם את האפשרות לכיוון נשיאת הדגל – ההשכלה תרפא הכל, או להסתתר תחת כנפיו של הפתרון הבינתחומי הגדול העדכני (קצת תכנית לידה, קמצוץ רפואה אלטרנטיבית), או להישבע בחוכמת הטבע ושליחתו המיילדת. והנה שוב נוהמים עלי הכלבים שומרי הקוהרנטיות ואני כמעט מתפתה לסיים ביבבות "כולנו לבד", שיפזרו את ההפגנה בקול ענות הדכדוך הסתמי, אך לפחות האסתטי מבחינת חד המשמעות שלו. ואיזה מן עתיד מסחרי יש לאתר אינטרנט (והלא המאמר הזה נכתב בראש ובראשונה כדי להזין את אתר האינטרנט שאני מקימה) שהכותבת עושה כזה דבר שבמקום להוליך את הקוראים ביד בטוחה, ``כן, היום נלמד שיעור הכנה ללידה, ותוך כדי שאני מספקת את מוסיקת הרקע של המילים תוכלו להרהר לכם בנחת את הרהוריכם שלכם``, הריני מטרידה את מנוחתם, מריצה אותם בין משלבים, תוחבת את אפם בכוח לעניינים שמנוגדים לחוזה הלא כתוב שנערך בין הכותב ובין הקורא עוד בזמן הפיסקה הראשונה? וברור שעוד מעט ניפרד (העין כבר קלטה שיש עוד שורות מועטות בלבד). נניח שהחלטתי לחתוך כאן ולברוח. אז מה? יימחקו ששים אחוזי הקיסרי-עקב-אינדיקציה וכו`` המיותרים? ואולי דווקא כאן יבוא המתכון הכי נפלא שקראת בחיים לשניצל?
כנראה שגם הפעם לא, וסנדלרית העמימות מצהירה בזאת שאין לה לא סבילות מי יודע מה ולא נעליים. הודאה בנאלית בכך שאיני יכולה להכריז על שום אופציה כעל מעיין המים החיים. ובכל זאת מבחינתי קיימת רק המיילדת ה"טבעית", הפרטית, החכמה, הערמומית, ה- WISE-WIFE או ה-WITH-WIFE , או גם ה- WITCH-WIFE . הרעיה שהיא אשה של, כבולה, לא אשה לעצמה, ושהיא היודעת, ושהיא המכשפה שלא פוחדת למתוח את העקומה וללהטט במספרים, ולשפות את המים על האש, ולרקוח את העשבים, ולדבר בעולם האדום של הדם והשרירים, ולעשות עסקים עם הפרינאום ולהתהלך בתוך הצללים הכהים של הצעקות, ולערסל את הילדה המבוהלת שתכף יולדת וגם לגעת כמו מאהבת, כן, ממש, וגם להפחיד כשצריך, ולראות את הנולד. אולי האופציה האידיאליסטית ביותר לרומנטיקנים.
ולאחרת תתאים הMIDWIFE- - המודרנית. רעיית התווך, האמצע, שביל הזהב. בסדר עם המערכת ובסדר עם האשה. בסבבה. רגשות – יש , פתיחה מלאה – יש , אפידורל – יש, אז שלוש ארבע וללידה. היה תיכון, צבא, לימודים, חברים וחתונה. ועכשיו יהיו תינוק וברית ומשפחה וחופשות, וזה החיים – אז למה לסבך?.
ולאחרת שרוצה קיסרי וצודקת כי אם היא תלד נרתיקית יופר שיווי המשקל העדין באגן שלה. קול קטן לוחש לה הרחק מתוך גופה-מקדשה ללכת על קיסרי, לא מנמק, אבל צודק. היא מוסרת את נפשה בידי הרופא המיומן, והוא בגלימתו הלבנה-ירוקה-חייזרית, יבצע בה את טקס המעבר לבגרות לפי כל כללי המסורת, כולל חיתוך, שמתאים בדיוק רק לה. המתכת תיגאל בדם, ואם נוספת תבוא לעולם.

למאמרים נוספים בנושא ``דברים שחשוב לדעת``