|
19/6/2005 00:39
|
נועה
|
מאת:
|
|
ואם אני אכתוב לך,
|
כותרת:
|
שאל לך לכעוס על עצמך, ושהוא יהיה בסדר, זה יעזור?
אני כל כך מבינה אותך, כי גם בני בן שנתיים וגם אני מתיימרת להגיד שגידלתי אותו עד כה על פי רוב הכללים (המקובלים על שתינו כנראה) וגם אני לא מסוגלת לשמוע אותו בוכה ועוד ועוד, ממש כמוך. הכל חוץ מילד נוסף.
אז כשחשבתי על עצמי, ועליו, הגעתי למסקנה ש... נו, אני לא יכולה לכתוב 'לא נורא'. כי כן נורא. כי הוא מסכן, והוא בכה נורא ולא באת, והרגל שלו היתה תקועה ובטח כאב לו. ואין ספק שכואב גם לך.
אבל, הוא בן שנתיים. וכבר שנתיים הוא יודע שברגע שהוא קורא לך, את באה. ושהוא כל עולמך, ואת שלו. והוא ידע את זה גם כשקם בבוקר 'על רגל שמאל' וכשלא נתן לך לנגוע בו, והוא ידע את זה גם כשהבריח אותך ממנו. כי הוא ידע שאת תחזרי.
תראי, אם היה קורה לי דבר דומה בטח הייתי אוכלת את עצמי לא פחות. אבל, הם בני שנתיים. הם כבר לא התינוקות שלנו בני החודש חסרי הישע, שלא יודעים שאנחנו שם תמיד ושנעשה הכל למענם. גם שלי, בן השנתיים, כבר חודשיים בוחן אותנו מכל הכיוונים (מה בוחן, משגע אותנו, מגלגל סביב האצבע הקטנה, ממציא לנו כל יום טריקים חדשים) ואני יודעת שהוא יודע שאני יודעת. ושגם כשאני כועסת, אני איתו. וגם כשאני 'מלמדת אותו לקח', אנחנו משחקים את אותו המשחק. ושאני שם, גם אני לא שם כל רגע ורגע.
זה יעבור. התקופה הזו בטח מאד מאד לא קלה, ואותי אישית היא מפחידה מאד. טעויות קורות, ואת קשובה דייך.
נועה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
