בראשונה רציתי לדעת על מה המדובר, מה זה בעצם לידה, והאם זה באמת כל כך כואב. התכוננתי הרבה בעזרת תרגילים ולימוד הנושא. זה לא היה נורא. הסתובבתי הרבה תחילה, לא שכבתי בכלל על הגב, בעלי תמך בי מאחור בישיבה, והיה בסדר. לקראת הסוף, כשלא היתה מספיק התקדמות נתנו לי מעט זרוז וגם פטידין, וזה היה ממש לא נעים. החלטתי שאני לא אתן יותר לעשות לי זרוזים.
בלידה שניה ושלישית כבר ידעתי שאני יכולה לעשות זאת בלי משכחי כאבים, ובעזרת בעלי זה עבר ממש בסדר. הלידות שלי די ארוכות, וכל פעם הייתי בבית חולים לפחות 8 שעות עם צירים, לרוב יותר. לידה ראשונה 18 שעות. למרות זאת יש לי רק זכרונות טובים מהלידות. הרגשתי שליטה במצב, ושאני עושה מה שאני מרגישה נכון. לידה רביעית התפתיתי לאפידורל - הרגשתי ש"כבר הייתי בסרט הזה", וכמה אנשים בצוות שהכרתי שכנעו אותי שאין כל טעם לסבול. זה באמת מאד מפתה, אבל חשתי שזו לא הלידה שלי, אלא שאני בעצם צופה מהצד בלידה של מישהו אחר. בנוסף היו לתינוקת קשיים ביניקה, שאני מייחסת לאפידורל (בצדק או שלא). בלידה החמישית בחרתי ללדת בבית כדי לא להתפתה שוב לאפידורל, כי בהגיון ממש לא רציתי זאת. זו היתה לידה ארוכה, ולהרגשתי הקשה ביותר מכל הלידות שלי. בעזרת בעלי והמיילדת הנפלאה שלי זה עבר בלי שבכלל חשבתי לקבל אפידורל. למעשה אני עדיין מדור שאפידורל לא היה נפוץ בכלל (לידה ראשונה לפני 17.5 שנים), ונראה לי שהיום אפידורל הפך כבר לחלק סטנדרטי מלידה, והיוצא דופן, המיוחד, הוא לא לעשות אפידורל. בלידות הראשונות שלי אני ממש לא זוכרת שבכלל עלתה האפשרות לאפידורל, ומבחינתי אני מאד שמחה שזה היה כך.
|
תוכן התגובה:
|