שלום לכל המשתתפים בדיון הזה,
עידן או-טו-טו בן חדשיים. לא נימול, ואולי גם לא יהיה. ביום שלישי שעבר היה דיון משפחתי בפיקניק, שבו הרשו לעצמם כל בני משפחתי המורחבת (הורי, אחי ואחותי) להביע דעתם בנושא (כולם חושבים שצריך לחתוך) וחלקם גם בצורה די נחרצת ואגרסיבית. בשלב מסוים הרגשתי שזה יותר מדי בשבילי, שאין לי לשון חדה ומענה מספיק מהיר לכל טענותיהם, ואמרתי שככל שילחצו עלי יותר כך הסיכוי שאי-פעם אסכים למול אותו, קטן (ילדותי להחריד, נכון?), וכן שמה שלא נוגע להם אישית ומשפיע על חייהם, אין להם זכות לנסות להשפיע עליו. הלחץ פשוט היה כבד מדי בשבילי. אמרתי להם שכל טיעון שהם יכולים להעלות, אני כבר חשבתי עליו. שאין לי יכולת לחתוך איבר (מיותר ככל שיטענו) מגופו של בני, למרות שעשינו זאת (כמוך, רותי, מתוך טמינת ראשנו בחול, ועם טראומה לכל החיים) לבננו הראשון. שזה הגיוני כמו לחתוך את קצה האף "רק כי כך עושים כולם".
אבי עלה ארצה בגיל 8 לפני 60 שנה, לחברה הקיבוצית של אז, ולא נתנו לו מנוח עד שנימול. הוא ואחי טוענים שהסבל הזמני שעידן יסבול ממנו אם נעשה לו ברית, הוא כאין וכאפס לעומת הסבל שיעבור עליו בהיותו החריג והשונה בהמשך חייו. שהסבל של הברית כנראה אינו משאיר טראומה לכל החיים (משום ששום גבר לא זוכר זאת בהמשך חייו), ושהקושי הוא שלי, עבורי, ולא עבורו. שגם אם נקצין את אחוז השלמים (שאינם נימולים) עכשיו לכדי 5 או 10 אחוז באוכלוסיה, עדיין הוא יהיה היחיד (קרוב לודאי) בגן שלא נימול. שיצביעו עליו ויצחקו עליו. ומה יהיה בגיל העשרה המאוחר, עם החברה הראשונה שירצה לשכב איתה, איך הוא ירגיש אז? (ואחותי מוסיפה שעם עורלה מאד קשה לשים קונדום) בקיצור, דיאנה, מה תעני להם על כל טיעוניהם? אני לא סגורה על הנושא עדיין, משום שאני חושבת שהאקט מיותר, אך גם אינני רוצה שבני יסבול כל חייו מהיותו שונה (רק כי רציתי לחסוך משנינו סבל) ובסופו של דבר ייצא שכרו בהפסדו, מה שיגרור ברית מרצונו החפשי בגיל מבוגר, סבל פיזי אחרי סבל נפשי ארוך. אז איך חיים עם הדילמה???
ולפי מה שד"ר שטיינר הסביר, זמן ההתלבטות הולך ואוזל, הילד גדל, ואם כבר לעשות אז בלי הרדמה כללית.
כל מי שיש לו/לה מה להוסיף כדי לעזור לי להחליט - תבורכו.
תודה, ענבל.
|
תוכן התגובה:
|