9/1/2002 09:03
|
הדס
|
מאת:
|
בצער תלדי בנים (למה?????)
|
כותרת:
|
כל פעם שאני שומעת עוד סיפור לידה קשה, או נזכרת בהריון הקשה שאני חוויתי, אני חושבת שהצער שעליו דובר בתנ"ך אולי כוון לצירים עצמם אך כיום הצער הוא על יותר מדי דברים שמסביב... על "צער" הצירים אנחנו מצליחות להתגבר, בין אם במהלך הלידה ובין אם מהר מאד אחריה. אולם על משהו כמו שאת חווית בהחלט לא קל להתגבר. אני מעריצה כל אשה שעוברת דבר כזה ובכלל מצליחה לדבר על כך. הדיבור, אולי יש לו חלק בהחלמה. יש לי תחושה שרופאים יגידו משפטים כגון "לפחות התינוק יצא בריא ושלם" וכו'. אני זוכרת שטל שלי היה מאושפז לאחר הלידה עקב צהבת מאד גבוהה ואני בכיתי בגלל הטירטור בין הבית לביה"ח, בגלל האחיות המגעילות בתינוקיה והעובדה שאסרו עלי להניק (ללא סיבה!). מסביב אנשים חשבו שבכיתי בגלל הורמונים פעילים שלאחר לידה אבל לא כך! מה, אסור לנו להניק את ילדינו בנוחות ובכיף? אסור לנו להיות זמינות לתינוק הרך והקטנטן? האם כל דימעה שלנו תישפט כהורמונים ולא כביטוי אמיתי לרגש הכועס (ובצדק)? ובטח ובטח שהרגשת כל מהמורה ב"נסיעה" לפגיה! לאחר ניתוח קיסרי נשים בקושי יורדות מהמיטה! אז לטייל ככה? מי האדריכל (הגבר, לדעתי...) שחשב לנתק בין הפגיה לבין היולדות? הסיפור שלך גורם לי ממש לכעוס! זה לא פייר שמעמידים אותך בכזו התנסות! אני מאחלת לך הנאה רבה מבנך - תמיד תוכלי להגיד לו שאסור לו לצער אותך בשום דרך אחרי שסבלת כ"כ הרבה בלידה (יש לך את כל הגושפנקא להיות פולניה!). וברצינות... מקווה שהאמהות (ותודה לאל שההנקה לא נפגעה), וגידול הבן יכהו במעט את כאב הסכין. חיבוק עז ממני
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|