את שמו של ביה"ח. בייב יקרה, מאחר שכבר התכתבנו באימייל, ושבטובך שלחת לי את סיפורך לפני הפרסום, איני יכולה להגיב אליו כאילו אני נתקלת בו בראשונה. גם אין לי הרבה להוסיף על התגובות. אני תוהה מאין נשאב קור הלב הדרוש לנו, כבני אדם, לשמוע אשה זועקת שהיא מרגישה שחותכים אותה ולא להגיב מיד בדרך שתפסיק את הכאב הנורא. אני מכירה מעצמי איים של קור, למראה מצוקתו של הזולת, ותוהה על הסיבות לקיפאון זה ולמניעיו, ועל ההיסטוריה שבנתה אותו במשך השנים. כשליוויתי את חברתי בלידת בית, היה רגע שבו כאב לה נורא. לא יכולתי להרגיש דבר מלבד קיפאון. הרגש הזה מפחיד מאד, ואני תוהה איך מגינים על עצמנו מפניו. חווית הזוועה הפרטית שלך מזעזעת ולא נותנת מנוח. אשפוזך במלקת הביות במרחק מתינוקך הגדול שמצא דרכו לפגיה מטריף את הדעת. מסעך הסיזיפי אליו רכובה על כסא הגלגלים הוא אבסורדי - ויה דולורוזה בת זמננו. כפי שכתבתי לך גם באימייל, מעולם לא הבנתי משחק שאינו בסכום אפס, וגם אם הבנתי, הרי שאיני מבינה שהבנתי, כך שאיני רואה כיצד אינך יכולה שלא להתייחס ב'רובוטיות מסוימת' לעיתים לילדך, שהרי הוא מייצג את העובדה שבגללה חווית סבל נורא כל-כך. אולי הרובוטיות הזו היא פן אחר של אותם קור או קיפאון שהזכרתי קודם לכן. וזו נקודה שאין לטפל בה בהכחשה, או במן חימום ממוקד ושטחי, אלא, לעניות דעתי, בחקירה עצמית איומה בעומקה, בזמן ובמקום שיגיעו. עם זאת, גם אני בטוחה שלמרות הרגש המפחיד, את אם מצוינת. הדברים פשוט עולים מבין השורות וצפים, איני יודעת איך. לגבי הטיפול הפוסט-טראומטי, שנשמע כמפתח אפשרי חשוב. קיבלתי המלצה חמה שאני רוצה לחלק עם כל מי שזקוקה: רחל לוי, טלפון - 6483959, 278051-053. ולגבי דרך הטיפול בסיפורים טראומטיים של לידות, מצד 'נשים קוראות ללדת'. עדיין לא גיבשנו נוסח, אך אנו מבקשות מכל מי שרוצה לחלוק את סיפורה, להשאיר הודעה במשיבון שלנו 5226642-03. כנראה שמצאנו לפחות את מי שתהיה האוזן האנושית הקשבת הנכונה. זאת, בנוסף על טיפול תקשורתי שורשי בנושא, שנירית שפירא עמלה עליו כרגע. בנוסף, ממליצה בחום למלא, בכל מקרה, את סקר שביעות הרצון של דיאנה. יש כוח אדיר למילה הכתובה.
|
תוכן התגובה:
|