|
4/4/2005 15:12
|
ריש
|
מאת:
|
|
שחר,
|
כותרת:
|
לא התכוונתי להיות חמודה, אלא הייתי מאוד כנה. אני חושבת שאת מגמדת את היכולות שלך. כל התכונות שטענת שהן חסרות לך, ניתן להתאמן עליהן ולשפר אותן. לא אומרת שמחר תהיה לך את הכריזמה של דוד בן-גוריון, אבל לא תרגישי כ"כ לא. אני יכולה לספר לך האסרטיביות שלי צמחה ממקום לא פשוט של תסכול ושל כעס. כשהייתי מוצפת לא יכולתי לעמוד על דעתי, אלא נסוגתי למקום הילדי, זה שבוכה ומסרב להתמודד. זה לא שהיום אני לא יודעת לכעוס, זה קורה מפעם לפעם, אבל זה לא משתק אותי. זה גל קצר, משחרר מאוד שלאחריו אני הופכת ל-חץ טרמי מבוית היטב.
ואפרופו תעסוקה, לפני שנה ומשו, בקשתי מחברי לקורס גרפולוגיה והמרצה לקחת אותי לניתוח. הייתי ש"ב של הכיתה. ההמלצות היו מגוונות אך בהחלט חד-משמעיות לגבי עיסוקי הנוכחי (כמו שאמרו בקורס, קטן עליך או בשפת בי"ס 'את יכולה יותר'). בלט הצורך בבמה והומלץ לי להרצות בתחום הגרפולוגיה, טיפול באמנות בדגש על פסיכודרמה (דרמה אגב היה תחום שלווה אותי שנים מימי התיכון), כתיבה (ספר או עיתון), ניהול מערכות חינוך (שממש לא מענין אותי כרגע) ועריכת דין... השנה מישהי שהתכתבתי עימה בנושא אישי זרקה את אותה ההמלצה, אמרה שלמרות שהיא בטוחה שכל עניני יתארגנו אני חייבת ללכת לרמה"ש ללמוד משפטים. זה תפור עלי (לטעמה) כמו כפפה ליד. והאמת שאחרי הצבא חשבתי על משפטים אבל איכשהו החיים התגלגלו אחרת והגעתי לתחום שונה, לא ממש מצטערת, אבל אין לי את הכוחות להכנס ללימודים שבהם השינון הוא תנאי הכרחי. אני פנויה הרבה פחות מבעבר ללשבת ולחרוש (בחריש מעולם לא הצטינתי, אלא בטכניקה של שבוע לפני תאריך היעד בהסתערות של יום ולילה). והנה איכשהו דברים מתרחשים, השבוע אעביר את ההרצאה הראשונה שלי שלא במסגרת 'ביתית' ומצומצמת (חברים, משפחה או כערב מתנה ליומולדת). אינשאללה יצליח לי. בעצם חייב להצליח לי, אין סיבה שלא. :).
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|