|
22/1/2002 02:41
|
ריש
|
מאת:
|
|
אוחחחחחחחח ענבל....
|
כותרת:
|
ומה אני אוסיף אם לא מעט טרפנטין למדורה שבוערת כ"כ יפה...
הרי בדיוק במצוקה דומה הייתי ביום האשפוז השני שלי בבי"ח. הילד (שאז היה תינוקי ופיצקוניק, שהרי הכל יחסי...) לא ידע מה לעשות עם הציצ הענק שהונח לפניו קיבל חלסטרה רצינית ובכה בלי דמעות במשך 10 דקות. כשהגיעה ההיא מהתינוקיה שביקשתי שתבוא לעזור לי להניק היא התחילה לספור לו נשימות ולהסביר לי שאולי הוא לא רוצה לאכול, שהרי כסילה שכמותי לא יודעת שתינוקות זקוקים ליותר ממחליף חיתולים מכאני וציצי חם... היום עבר בבכי משותף עד שנחת האיש במחלקה ולקח את הילדון לספור נשימות במשך כל אותו היום (כ-4 פעמים במצבים משתנים, כי לי לא היו הכוחות להתמודד עם האטימות והטמטום בלי להכנס באמאמא שלהם).
ההצלה הופיע בדמות מכשיר סלולרית קטן ומספר הטלפון הזמין של ענבל שהיה עלי בקלסר ההפתעות... אחרי הבכי הגדול האיש קיבל הדרכה טלפונית ופעל לפי "המניואל גייד" ותוך דקה הילד חובר בהצלחה ל20 דקות של יניקה אינטנסיבית... באמת אולי הוא לא היה רעב... הרי ילד לא צריך רק אוכל הוא צריך גם חום ואהבה...
כדי לא להזניח נשמה טובה אחרת שהגיע עד לבית הורי אני חייבת לציין את הדס שבאה והדגימה לי על כרית הגליל הענקית שלי (ששימשה בהריון לשינה על הצד ועברה הסבה מקצועית חפוזה לכרית הנקה אימתנית) את תנוחת הפוטבול שפשוט מנטרלת את הצורך ביד השלישית (שטרם צימחתי)... את הביקור במרכז לאמהות... את הזמן היקר שהוקדש לי...
ואללה שיחקתם אותה!!!
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|