אני רואה שאת ממש חמה על זה...עד כדי להביא רפרנסים? לאורך כל שנותי כאמא, כשעוד היו לי ילדים במערכת החינוך, נתקלתי לא פעם בתחושה של דוגמטיות (אני זוכרת איך הגננת ניסתה לשכנע אותי שהילד שלי חייב ללכת לריפוי בעיסוק ולריפוי בדיבור, כי הוא לא עמד בקצב של הגן, וכמובן נתנה לי להרגיש שארם אני לא עושה את זה כנראה שהילד שלי לא כל כך חשוב לי) הבלוג שהבאת, הקטע הוא בעיקר של חוסר חיבור מסויים בין האמא לגננת, שאני בטוחה שיושב בעיקר על רגשי נחיתות הדדיים שאין בינם לבין אנתרופוסופיה לבין כלום. אדם ממש בטוח בעצמו, ממש לא מרגיש בתחרות עם אף אחד ויודע לנהל דיאלוג עם מי שעומד מולו, בידיעה שאם משהו מפריע לו הוא יכול לאמר זאת בצורה אסרטיבית. אנתרופסופיה וחינוך וולדורף בתוכם, איננה דת. כמובן שיש אנשים שמאמצים לליבם מנהגים מסויימים בלי שהם באמת ינבעו מתוכם ולפעמים הם גם חייבים שכל מי שסובב אותם ינהג כמוהם. זה ממש לא מחייב. אנתרופסופיה מעל הכל, מעודדת חשיבה, בדיקה ושאילת שאלות (מצד האדם המבוגר כמובן).
|
תוכן התגובה:
|