|
11/4/2002 16:28
|
בייב
|
מאת:
|
|
לניידת - אני כותבת בדמעות...
|
כותרת:
|
אני הייתי מאותן נשים שההנקה היתה מהן והלאה. שנים רבות (אולי מאז היותי בת 16), הייתי בטוחה שלא אניק. כל הפעולה הזו נראתה לי מוזרה ולא מתאימה לי. הכנתי מראש כל חבר שהיה לי שאם נתחתן אני לא אניק. הייתי ילדה מאד מפותחת, שתמיד בנים הסתכלו על החזה שלה - בערך מגיל 10!!!, תמיד ניסיתי להסתיר את החזה עם חולצות רחבות וכל מגע אינטימי איתי כלל טקס של כיבוי אורות (אפילו מבעלי!).
כל זאת עד אשר ילדתי. אני לא יודעת מי מכן זוכרת את סיפור הלידה הטראומטי שלי, אך בכל-אופן הגעתי לאחר שעות של לידה ופתיחה מלאה לקיסרי בו ההרדמה לא פעלה. לאחר הטראומה הבן שלי אושפז בשניידר ואני בבלינסון, כך שהנקה נראתה לי דבר בלתי אפשרי עבורי. עברו עלי בבית החולים ימים שאותם אני לא מאחלת לאוייבים שלי (אולי בעצם רק למחבלים המתאבדים :-))
ידעתי שאין סיכוי שאניק וידעתי שהחלב יתייבש.
הרגשתי בימים הללו מנותקת מעצמי, מהתינוק ומהעולם. הוא היה בשניידר, האכילו אותו מבקבוק, דאגו לו ואני בעצם מגיעה מידי פעם רכובה על כסא גלגלים לבקר אותו.
ניסיתי לשאוב בבית החולים ע"מ למנוע גודש, אך זה כאב לי ולא יצא לי שום חלב, אז חשבתי: למה לסבול? גם ככה כואב לי כמעט בכל מקום בגוף, מה אני צריכה להתעסק עם החזה?
ביום הרביעי לאחר הלידה היו אמורים להביא את סתיו (הבן שלי) אליי לביות בבלינסון, התקשרתי לשניידר בבוקר ואחות מסרה לי בקור רוח שהילד הקיא כל הלילה את המטרנה והוא נשאר עוד יום לבדיקות. זה היה הקש ששבר לי את הגב... שמעתי קול פנימי שאמר לי "הילד הזה צריך ציצי! לא בדיקות ולא בלאגן, יש לי ילד בריא וחלב אם זה מה שהוא צריך".
באותו רגע עזבתי הכל, שכחתי מכסא הגלגלים ובפעם הראשונה יצאתי מבינייםן בית החולים - אישה מוזרה בחלוק ורוד, עם חזה גדול ונופל ולל חזייה, שמדדה וצולעת לכיוון בית חולים שניידר.
בשניידר לקחתי את התינוק והנחתי אותו (חמישה ימים לאחר הלידה!) בפעם הראשונה קרוב לחזה. ו..הפתעה - התינוק תופס את הפיטמה ויונק! שוקלים אותו והאחות אומרת שהוא ינק 30 CC !מהציצי שלי! הציצי היבש! ואפילו לא כאב לי, זאת היתה תחושה נהדרת! סופסוף משהו טוב לאחר חמישה ימים של סבל!
הרגשתי כ"כ מחוברת פתאום לתינוק הזה! התינוק שלי! ילד טוב וגדול של אמא! והוא אפילו לא פלט ולא הקיא את זה!
בפעם השנייה שהנקתי הוא אכל 60 CC ובפעם השלישית 80 CC ! יותר מהמטרנה שניתנה לו. כל אותו היום הייתי בשניידר, לא אכלתי ולא ישנתי. פשוט הנקתי. לא עיניין אותי כלום, לא הניתוח ולא כלום, רק הילד וההנקה.
מאז ועד היום - עברה כבר חצי שנה ואני עדיין מניקה מלא (חוץ מירקות שהתחלתי לתת לו פעם ביום). עברתי תקופה מאד קשה פיזית ובעיקר נפשית מאז הלידה והחזרה הביתה. כל פעם משהו אחר ניסה להניע אותי מההנקה. "כ"כ קשה לך, אז אולי לא תניקי?" אני נמצאת די בדכאון חלק ניכר מהזמן וכל חודש מחליטה להפסיק להניק, כדי לקחת תרופות נגד דיכאון. וכל פעם זה חזק ממני! אני לוקחת את הילד ומניקה אותו. ואין לי מושג מתי זה יפסיק, אבל משהו בתוכי אומר לי שכשהתחושה תגיעה אני אדע להפסיק. גם אני משום מה מסתכלת על תינוקות שאוכלים אבקה ומים וחושבת שהם אוכלים סוג ב'... אני יודעת שזה לא בדיוק כך, אך התחושה חזקה מממני...
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
