בעיני מילת המפתח היא הקשבה והכלה אמיתית.
לעצם המציאות שלו.
לקיום שלו.
בלי לצפות...
הגדול שלי לא אוהב לדבר על הרגשות שלו.
הוא צריך עזרה.
אחרי שהוא רואה שאני מקבלת אותו ומבינה אותו ( קשה לך להתגבר ולא להרביץ כי אתה מאוד מתוסכל מX...) הוא מאשר או מכחיש את הדברים....
הוא לא מצליח למלל את הרגשות שלו בקלות.
קשה לו עם זה.
וכשאני באה ושואלת אותו איך אתה מרגיש- אין לו מה לענות לי חוץ מ-כיף/ לא כיף /עצבני/ טוב.
כשאני משקפת לו מה שנראה לי ממקום מכיל- הוא משתף פעולה. ומאשר או מכחיש את מה שאמרתי.
אבל קודם כל- זה המקום של להקדיש זמן פשוט להיות שם בשבילו!
וכן, גם אצלנו מייד אחרי הלימודים זה זמן ממש גרוע לדבר על מה היה....
ועל הטיפ שבו כל אחד מבני המשפחה משתף במשהו כיף ומשהו לא כיף שהיה לו היום- אני תמיד ממליצה בחום לכל משפחה באשר היא.
|
תוכן התגובה:
|