זהו. היא כאן. אי אפשר להתווכח עם זה. כל כך זעירה! כל כך רכה!

אני מסתכלת עליה בתמהון, מציצה באיש שלי, ואי שם מהדהדת בי הידיעה שעברנו שלב.

לרגע התבהר חלק מהסוד הנשי; האפשרות שהייתה חבויה עד ההריון, ושניסתה להמשיך להסתתר גם בהריון, הגיחה החוצה, והיא עדין בגדר תעלומה..

השותפות שלנו ביצירת החיים כולה בגדר פלא עלום בעיני. כאילו דורשת: האמינו! , כאילו לוחשת: התמסרו...

כל תינוקת היא היא-עצמה מרגע שנולדה. הם מגיעים אלינו עם נשמה, אופי, טמפרמנט ונטיות משלהם.

גם משהתגלו ובאו לפגוש אותנו באוויר העולם, יש לנו עוד דרך משותפת ארוכה של גילויים חדשים והסתגלות הדדית. תהליך בו נידרש להסתכל פנימה ולקבוע, בין השאר, מה באמת חשוב לנו. מהי הדרך שלנו. מה היינו רוצים להעביר הלאה. מה עיקר ומה טפל מבחינתנו.

השאלה "איך היינו רוצים שילדינו יגדלו" טומנת בחובה הרבה מהערכים שלנו, מהאמונות.

תנוקת חדשה בבית לוקחת אל כל תשומת הלב. "גונבת את ההצגה". בהיותה כה "חסרת אונים", היא קובעת את סדר היום. פתאום הכל סובב סביבה. אנחנו דואגים לה ברמות הכי בסיסיות- חרדה קיומית מיידית. שום דבר איננו מובן מאליו בהקשר הזה. הצורך להגן ולשמור עליה כל הזמן לא משאיר רגע פנוי, אפילו לא לדברים בסיסיים כמו- מקלחת, שירותים ואוכל. גם כאשר היא ישנה, אנחנו ניגשים לבדוק שהיא בסדר, שהיא נושמת.

בכלל, עצם נוכחות התינוקת בבית גוררת עימה התעסקות שלמה.

אחח, כמה חוסר הבנה יש במשפטים כמו, "אז מה את עושה כל היום? היא בטח ישנה כל הזמן, הקטנטונת", "אז איך את מבלה בחופשת הלידה? מה את עושה?"

לכי תדברי עם אנשים שחיים ב"עולם המבוגרים" על 8-12 הנקות ביום, שכל אחת מהן אורכת בין 20-40 דקות, על החלפות חיתולים בלי הרף, רחצה, הלבשה, ושוב החלפת בגדים (יש תינוקות פולטים, מה לעשות), בניית קשר, נסיון להבין מה היא צריכה/רוצה, שעות משחק, בכי, מגע, ושאם התינוקת צריכה  לישון- מישהו צריך ללמד אותה להירדם ולעזור לה לעשות זאת בכל פעם מחדש, התעדכנות בספרים על הורות, נסיון לנוח בעצמך (הגוף עדין בתהליכי החלמה, ההנקה עצמה דורשת אנרגיה ומעייפת, שינה קלה ומקוטעת בלילות וכו')

ועוד לא התחלנו לדבר על מטלות "כלליות" יותר כמו כביסה, בישול, נקיון בסיסי, קשר עם העולם שמחוץ לבית, מקלחת לעצמך, טיפת חלב, רופא ילדים וכד'.

יש כאן איבוד שליטה על דברים מהותיים בחיים, כמו על הגוף שהשתנה וצריך לקחת עליו מחדש בעלות, על הזמן- מה עושים ומתי, על הפרטיות (נסו לשבת בנחת בשירותים כשהתינוק שלכם בוכה, או מלחיץ מזה- כשהוא לא בוכה ויש שקט), על העצמאות, על ההערכה העצמית ועוד. לוקח זמן לוותר על השליטה שהיתה לנו לפני בוא התינוקת.

אז מה עושים כדי להקל ולהנעים?

א.       לדאוג לקבל עזרה !

פעם היה ברור שיש נוכחות של כמה מבוגרים ליד הילדים והתינוקות. היום, בדרך כלל בן אדם אחד אמור לשאת ברוב הנטל, אם לא בכולו.

כדאי למצוא דרך לקבל עזרה ונוכחות של אחרים- בני משפחה, חברים, שכנים או בתשלום.

מה שחשוב הוא לבחור אנשים שנח לכם לקבל מהם ושנוכחותם לא מפריעה או מעיקה עליכם, וללמוד לבקש בקשות קוקרטיות- נוכחות, בישול, כביסה , קניות, מה שצריך. לא להשאיר את זה בערפל.

ב.       לדאוג לנוח ולאכול כמו שצריך.אין תחליף לאלה בכל מה שקשור לכוחות שלכם.

ג.        לדעת (ולא לפקפק בזה!) שהטעויות הן חלק מהתהליך- עוזרות לנו לשפר ולברור את הדרך הנכונה לנו ולתינוקת שלנו.

ד.       להוריד ציפיות מההתמסרות לזוגיות. זה יחזור, אבל עוד לא. תנו לעצמכם את הזמן.

מצד שני, הדגישו את השותפות, ואל תשכחו להסתכל אחד לשני בעינים.

ה.      לדאוג לצאת- לנשום אוויר, לפגוש מבוגרים אחרים. כדאי אפילו לקבוע זמנים ומסגרות לשם כך- התעמלות, יוגה, טאי צ'י וכד', יציאה קבועה עם חברים/ות, קורס עיסוי תינוקות, מפגשי אמהות טריות וכו'.