גם הדולה צריכה שינרמלו לה

אני יוצאת מביה"ח ומחכה לאופוריה הגדולה – ליוותי לידה!
אבל היא לא מגיעה, במקומה מגיעות דמעות.

שלחתי לקרן הודעה:
"איפה האופוריה? היה מעולה למה אין? למה רק בא לי לבכות?"

בשיחה מאוחרת אני מספרת לה שממש הסתכלתי ימינה ושמאלה מחפשת ...

כולן מספרות בכזו התלהבות על הלידות שהן מלוות, חיכיתי למשהו כזה לפחות, הרי היתה לידה מצויינת, נכנסו לחדר לידה בשעה  10:00 והילדה נולדה ב-15:00 בלי אפידורל, בלי זירוז, בלי מכשירים ופתיחה שהתקדמה אצבע בשעה.

אנחנו מכינות יולדות לשלב מעבר כזה ושלב מעבר אחר, שאולי ישרוף בהכתרה, ששלב הלחיצות יקח 2 דק' או 45 דק' – נותנות אופציות, מכינות לכול, מ-נ-ר-מ-ל-ו-ת!

למה אף אחד לא נירמל לי את זה? את העלמות האופוריה? מילא שלאורך כל הלידה אני אחשוש אם אני עושה נכון או לא, מילא שאני לא אדע אם עשיתי מספיק או לא, אפילו למיילדת שלא הפסיקה למתוח את הפרינאום כאילו הוא גומי בפילאטיס הייתי מוכנה (למרות שהיה בא לי להרביץ לה, למשוך אותה משם ולהגיד לה שככה לא מתנהגים!)

אבל לתחושה המאוכזבת? המאוכזבת מחמקמקות האופוריה? לא הכינו.

כל הלידה הסתובבתי עם התלבטויות האם אני משמעותית? הנוכחות שלי עוזרת? למרות שהם אמרו שכן בסוף, לא הרגשתי ככה.

איך הרגשתי? הרגשתי שבסוף חטפו לה את הילדה מהידיים רק כדיי לחתוך חבל טבור, לעטופ מהר, לבדוק, לא שמו על הבטן, לא נתנו רגע לחיבור.
ואני? לא עשיתי כלום בנוגע לזה ותחושת ההחמצה שלי והריק שזה עשה לי באמצע של הבטן....
בסוף אחרי שחתכו, עטפו, הוציאה שילייה, סיימו בדיקות רופא, נתנו לה להחזיק את התינוקת קצת.

בונדינג לא היה שם באותו הרגע, היא הסתכלה עליה במין מבט לא מבין "מי את ומה נפלת עלי עכשו?"

אני רק רציתי לקחת את התינוקות הזו להוריד חולצה ולתת לה ציצי, חום ואהבה.

חשבתי שיהיה לי קשה לעמוד במראות, בדם וזה ממש לא הזיז לי, לא לטובה ולא לרעה. לא התרגשתי כשראו את הראש ולא התרגשתי כשהילדה יצאה.
רק הרגשתי שאני רוצה שזה יגמר כבר, כאילו חששתי שזה לא יגמר לעולם, כאילו אני היולדת. עם כל בדיקה של פתיחה רק התפללתי שלא נהיה תקועים, שיתקדם, שאם הלידה הזו לא יוצאת מעולה אז....

אני חייבת שהיא תהיה מעולה, כי אחרת? כי אחרת מה? כי אחרת היא תתאכזב מהלידה שאירגנתי לה.
תחושת האחריות שלי על הלידה שלה לא עזבה אותי במשך כל קורס ההכנה שעשיתי להם ולא עזבה גם בדיעבד בביה"ח.
ומה עם הידיעה הרציונלית והברורה לי כל כך – שאני לא אחראית ללידה? – הידיעה הזו לא עזרה הרבה.

אז בכיתי כל הדרך הביתה. קרן לא ענתה לי ורונה לא ענתה לי והחלטתי לא להציק עכשו לבן הזוג שלי כי ידעתי שהוא נוהג עם הילדים.

כאילו משהו התפרק בי אחרי הלידה, מין לחץ שהשתחרר.

ואולי מזל שנסעתי בוכה לבד הביתה, בכיתי, עשיתי הרבה חשיבה בראש ובקול רם, בדקתי אופציות.
הגעתי הביתה. שיט הבית נעול. שיט אין לי מפתח. שיט אני מתה להתקלח ולהעלם באיזה חור.

אז פתחתי את המחברת ושפכתי.

בכניסה לבית שלי יש 4 מדרגות שצופות לרחוב, אני מאוד אוהבת לשבת שם לקשור שיחה עם כל שכן שעובר.
כשחזרתי מהביה"ח כל מה שרציתי זה להעלם.
התיישבתי בחניה, צמודה לאוטו, איפה שאף אחד לא רואה אותי, גם לא השכנים שאני אוהבת שעברו על ידי.
ורק אחרי שסיימתי לשפוך ולהקיא את נשמתי על הדף חזרתי אל המדרגות.
אל 4 המדרגות שצופות לרחוב ליד הבית שלי, מחכה לילדים שלי שיחזרו, לבעל שלי שרציתי כבר שידע שבכיתי ולא יתרגש.

קרן התקשרה מאוחר יותר ודיברנו.
אמרתי לה שהרגשתי כמו הדב שירו בו חץ הרדמה תוך כדי ריצה וכשהוא התעורר הוא היה חייב לפרוק את האנרגיה התקועה.

אז אני דב והיום נתקעה לי אנרגיה וזה יכול לקרות מסתבר – אז אני מגישה לעצמי ולכן (בהמון אהבה!) נירמול נוסף לחיים, וקצת לכתוב וקצת לדבר והרבה לבכות ואז הדב מרגיש הרבה יותר טוב!

חן