כי אין ניקיון בעולם כמו ניקיון של אמא

אל ההורים אנחנו מגיעים מתוך ציפיה ששם יהיה נקי ומסודר יותר ותמיד יהיה אוכל טעים במקרר. אחת המחשבות המבעיתות ביותר שעברו לי בראש היתה שיום אחד גם אנחנו נצטרך להיות ההורים האלה.

אצל ההורים שלי תמיד נקי. אולי זה קשור לאופי של אמא שלי, שמחייב שהכל יהיה טיפ טופ ושאין מקום לחלקיקי אבק מרושעים אצלה בבית. כשהיינו קטנים, על כל כתם הכי קטן היא היתה מקימה ועדת חקירה על מנת לבדוק מי אחראי למחדל. נראה לי שעם השנים היא התמתנה, אבל סדר וניקיון עדיין נותרו במקום חשוב מאד אצלה.

כשאנחנו באים אליהם, הבית תמיד מצוחצח, ואמא שלי מתקתקת במקום אוכל מהיר וטעים, ואם הוזמנו לארוחת שישי, יש מצב שנצא עם קופסאות של אוכל שיספיקו לנו לכמה ימים. ובכלל, נראה שהבית תמיד מוכן ומזומן לקלוט את הילדים, שככל הנראה יבואו רעבים מאד, והמים יהיו חמים כדי שהם יוכלו להתקלח. כל זה נראה לנו מובן מאליו בתור ילדים. ככה זה צריך להיות. אבל כשאנחנו הופכים להורים בעצמנו, זה כבר נראה אחרת. פתאום אנחנו קולטים כמה טרחה יש בזה, אפילו שזה נראה כאילו אמא לא באמת מתאמצת.

באחד הימים שישבנו אצל ההורים של אשתי, פתאום הכתה בי ההכרה שיום אחד, גם אנחנו נצטרך להיות ההורים האלה, שהילדים באים אליהם מתוך ציפיה שיהיה נקי ומסודר והמקרר יהיה מלא, ונתקתק תוך כמה דקות ארוחה חמה. מי, לעזאזל, יכול להעלות בראשו מחשבה שכזאת? אנחנו, שמנקים את הבית רק כאשר הוא באמת לא ראוי למגורי אדם, שמפנים אוכל מהמקרר רק כאשר צמחו עליו תרביות, ושולחן המחשב מלא בצלחות וכוסות מארוחות חפוזות שנאכלו מול האינטרנט? באופן כללי, אם אני צריך לאפיין את הבית שלנו, אז ההגדרה הקולעת תהיה בית של שני תיכוניסטים שההורים שלהם נסעו לחו"ל והשאירו אותם לבד ליותר מדי זמן. ועוד לא דיברתי על הררי השערות של החתולים.

כשיהיה תינוק ברור שנצטרך לשמור יותר על הניקיון, לפחות בשביל שהוא לא ינשום שערות כמונו. אבל עצם המחשבה הזאת גורמת לי לפרוץ בצחוק היסטרי. לי נראה שכאשר יהיו לנו ילדים, הבית יהיה עוד יותר מבולגן. דמיינו בית עם ילדים וחתולים, ואולי כלב (הלוואי). נראה לי שהבנתם את הרעיון.

בשליש האחרון של ההריון קורה דבר מדהים. קוראים לזה קינון, וזה אומר שהאשה מתחילה להכין את הבית לקראת התינוק, לנקות, לסדר ולכבס. כל הפעילויות האלה קשורות למשהו במוח שלה שמאותת לה שהבית לא יכול להיראות ככה כשיהיה תינוק ולכן צריך לצחצח אותו ולדאוג שלא יישארו כל מיני מיקרובים שעלולים לקפוץ עליו. לכן, לא משנה כמה האשה בלגניסטית באופן כללי, פתאום היא הופכת למרי פופינס, ומוצאת חלקיקי אבק שגם טובי חוקרי המז"פ לא היו מוצאים. ועדיין, היא לא מצליחה ליצור את הברק שאמא שלה מצליחה ליצור, במין נונשלנט כזה ששמור רק לאמהות. והאוכל הארוז שאנחנו מקבלים ממנה יותר טעים מזה שאנחנו מכינים.

טובי החוקרים בעולם עוד לא הצליחו לענות על השאלה איך רק אמהות מסוגלות ליצור בית מבריק שכזה, בית של הורים עם טאץ' שאף אחד אחר לא מצליח לשחזר. האם מדובר בכשרון מיוחד שאשה מקבלת רק כשהיא הופכת לאם? או שאולי רק האמהות של הדור הקודם קיבלו את היכולת הזאת, והן לא רוצות להעביר אותו הלאה בגנים? בכל זאת, הן רוצות יתרון אחד לפחות על הבנות שלהן, אחד שלא ניתן להביס אותו. וזה אומר: בית של אמא עם אוכל של אמא.

ניסינו, באמת שניסינו, אבל זה לא הולך. אז הלכנו להורים, לקבל קצת השראה. וחזרנו וניסינו, ובסוף נואשנו. הבית כנראה ימשיך להראות כמו דירת סטודנטים. אז הילדים יצטרכו להתמודד. אם הם רוצים ניקיון, שילכו לסבתא שלהם. או שיקחו מטאטא. אולי היכולת ליצור טאץ' ביתי כזה של הורים יקפוץ דור ויגיע אליהם (בעזרת השם וישועתו).