אורן גולדפינגר, אבא בדרכים - יומן מסע לקראת האבהות המתקרבת

 
הבלוג בתפוז
אבא בלתי נראה
להורים שלנו
טמטמת
מסודרים כמו ההורים
הוא בחוץ
 עמוד הבית  מי אני    ליצירת קשר פורום
ופתאום, הוא יצא
"אחד"
"אתה מתחיל בלי להודיע"
"שתיים"
"אתה יעני ממשיך בלי להודיע"
"פעל!"
"מה זה? מי נתן את ההוראה?"
(לויקטור חסון לוקח זמן להבין ששמגר רציני בקשר ל"בוא הנה", "גבעת חלפון אינה עונה")

מה אומר ומה אגיד?
לאורך כל הדרך, שנינו היינו כמו ויקטור חסון, לחלוטין לא קולטים שעכשיו זה "על אמת", וכשהבנו, העסק היה כבר רציני, וההרגשה של שנינו היתה "מה פתאום הוא יוצא עכשיו? מי נתן את ההוראה?"

הכל התחיל בשבוע 35 כשחזרתי הביתה מוקדם, זה היום השלישי, עקב מחלה. קיוויתי להיכנס למיטה ולנוח אך מצאתי בבית אשה לחוצה עם צירים. אחרי שמנוחה ושתיה לא עזרו, נסענו למוקד מכבי, שם גילו פתיחה של 1 ס"מ, ונשלחנו הביתה עם הוראה לטוס למיון במידה והצירים יהפכו תכופים יותר או חזקים יותר. אז בינתיים עשינו את הדבר ההגיוני המתבקש במקרים כאלה – הלכנו לאכול חומוס, כאשר אנחנו מתבדחים עם המלצר הלחוץ לגבי האפשרות ללדת במקום והאם זה יקנה לילד חומוס חינם לכל החיים.
 
לאחר שהצירים גם התחזקו וגם נהיו תכופים יותר נסענו חיש למיון באיכילוב. אחרי בדיקה קצרה התבשרנו שהיא בפתיחה של 3 ס"מ, ומתקרבת ל-4 ושהיא בלידה. מאחר ולנועה לא היו שום כוונות ללדת בליס, החלטנו שעוברים ללניאדו. כמובן שבליס לא התכוונו לשחרר אותנו כל כך מהר, אז הם הביאו 3 רופאים, כל אחד יותר בכיר מהשני,  שינסו להכניס תבונה בקודקודה של אשתי הכורעת ללדת, תוך שהם מנסים להפחיד אותנו לשווא עם תרחישי זוועה אך שלושתם, על אף ידענותם, מקצוענותם ודרגותיהם הבכירות לא יכלו על אשתי הקרבית והנחושה, וכך מצאנו את עצמנו עם מכתב שחרור מליס, טסים ללניאדו. בינתיים התקשרנו לברברה, המיילדת שלנו, כדי להודיע לה שאנו בדרך על מנת שתיצור קשר עם בית החולים להודיע להם על בואנו ושתגיע לשם בעצמה.

נכנסנו לשם בשעה 22:45 ושם התברר לנו שהפתיחה היא של 2.5 ס"מ בסה"כ, ואני הייתי בטוח שמחכה לנו לילה ארוך מאד, ואולי בסוף לא יזוז כלום וישלחו אותנו הביתה. בזמן שבו המתנתי במסדרון, שחררתי את אבא של נועה והתקשרתי להוריי לעדכן אותם על המצב, תוך שאני חוזר ומדגיש שאין שום צורך שהם יבואו, ושאעיר אותם בבוקר כשהם יהיו סבא וסבתא. אז קראו לי לחדר הלידה והתחלנו להתגלגל.
 
לכל אורך הדרך נועה ידעה בדיוק מה היא רוצה ודאגה להפעיל את כולנו, ידעה לשלוט בצירים ולכוון עצמה לאן שהיא רוצה להגיע. במשך כל הזמן הזה, כשאני משתדל לתמוך בשעת הצורך אבל גם לא להפריע כשהיא רוצה את הזמן שלה עם עצמה, לא הפסקתי להסתכל בפליאה על אשתי, שאמנם רק נראית עדינה ושברירית, אבל אם היו נותנים לה לפקד על מלחמת לבנון השניה התוצאות היו אחרות לגמרי. אני באמת באמת גאה באשתי על האומץ והנחישות שלה, ועל איך שהיא עברה את הלידה, עם כל הכאבים והקשיים, והיו. פשוט מלכה!  צוות המיילדות היה גם הוא מעולה, ולמרות שמרי העידה על עצמה שהיא לא מתחברת לכל הקטע של לידות טבעיות, היא זרמה אתנו ולא התערבה כמעט בכלום. נתנה לנועה ללדת כפי שהיא רוצה, תוך שהיא מביאה לנו כדור פיזיו ורדיו טייפ, שנוכל לשמוע מוזיקה. מאחר וחדר המיון היה ריק באותו הלילה, נתנו לי להיות אתה במקלחת, דבר שהוא לא מובן מאליו כלל וכלל, בהתחשב בעובדה שזהו בית חולים של דוסים.

מרגע שהתמקמנו בחדר הלידה הכל התחיל לזוז בצורה מטורפת. תוך 4 שעות היינו כבר בפתיחה של 9 (אני הייתי בשוק מוחלט), ובשעה 04:18 בבוקר יצא החוצה מתוך אשתי מין חייזר סגול ומעוך, הרופאה שמה לו על הראש מין שק תפוחי אדמה שעשה הסבה לכובע שנראה כאילו נלקח מאסירים סובייטים במחנה בסיביר, הוא הספיק להיות על אמא שלו חצי דקה בערך, ומשם נלקח לאינקובטור, כיוון שחום גופו היה נמוך והיו לו נוזלים בריאות. ליוויתי את הרופאים כדי לראות מה הם עושים, קיבלתי הדרכה על איך מה שקורה בפגיה, יצאתי החוצה ובדרך לשירותים התחלתי לבכות.
 
אחרי שראיתי שנועה בסדר והודעתי להורים שהם סבא וסבתא, הלכתי לראות אותו. היה לי קשה לראות את הבן שלי שוכב באינקובטור, מחובר לאלקטרודות וצינורות, וזה מעך לי את הלב, אבל היתה לי הרגשה שהוא יהיה בסדר. הוא נראה לי קשוח. בינתיים השתדלתי לגעת בו כמה שיותר, במסגרת המגבלות, לדבר אליו ולשיר לו. הדבר שהכי קשה היה להתמודד אתו הוא חוסר האונים. הבן שלי מתחיל את חייו במאבק וחווה אי נוחות וסבל, ואני לא יכול לעשות הרבה בקשר לזה, וצריך פשוט לתת לו לעבור את זה. וזה הכי קשה לי כי מבחינתי, תחברו אותי לצינורות במקומו ושהוא יהיה בריא ושלם וצמוד לאמא שלו. אבל כנראה ששנינו עוברים שיעור עכשיו: הוא בכמה שהחיים קשים ורצופים במאבקים עוד מהרגע הראשון (שיעור שהייתי מקווה שייחסך ממנו לעת עתה, אך גם זה לא בידיי) ואני בזה שצריך לשחרר.

בבוקר המצב כבר היה יותר טוב. מאחר והוא כבר נשם לבד העבירו אותו לעריסה, וכשהגעתי יכולתי כבר להחזיק וגם להאכיל אותו, ובצהריים שחררו אותו גם מהזונדה והוא ינק קצת. הוא עדיין מחובר למוניטור אבל נראה לי שלאט לאט הוא מתחזק ומשתפר כל הזמן, ונהיה פחות ופחות צהוב, וזה מאד משמח.

אז אחרי יומיים קשים, בהם הוא היה מחובר לצינורות, אמא שלו התאוששה, ואבא שלו, עדיין בהלם, מתזז בין שניהם, הבית חולים, הבית, ישן אצל חברים, חי על סנדוויצ'ים שנאכלים תוך דיבור בטלפון או נסיעה, ועל הדרך מטפל בזוג הורים נעלבים, 3 חתולים משוגעים, בית הפוך ומזוהם ושאר סידורים, ומשתדל גם לנשום על הדרך, יכולתי לשבת, להירגע קצת ולכתוב.

כשהייתי בבית, לבד, הסתכלתי על התמונה שלו וחשבתי לעצמי: אני אבא.

אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!

ועד עכשיו אני עדיין מנסה לצאת מההלם. זה עובר מתישהו?
 


כל הזכויות שמורות © צרו קשר שיווק באינטרנט הריון ולידה תקנון והצהרת פרטיות קידום והקמת אתרים