יפעת בורודצקי מזור מספרת על השינוי המקצועי שעשתה לאחרונה בחייה

ראיון: אפרת וייס

בימים אלו סיימה יפעת שש שנים בהן עבדה במזכירות ביה"ס 'א.ד.ם וסביבה'. היא מממשת כעת את מה שהתגבש בתהליך שעברה, ומרגישה עכשיו בשלה ומוכנה לתפקיד שהוא גם שליחות, עפ"י תפישתה – דולה.

 

 

- מה זה דולה?

יפעת: דולה זו מילה שמקורה ביוונית ופירושה הוא  אישה מנוסה התומכת באישה . באינטרפטציה המודרנית המשמעות ממוקדת יותר : אישה מנוסה בתחום הלידה שמלווה נשים בהריון, בלידה, ולאחר הלידה. כיום, אישה יוצרת קשר עם תומכת לידה בשלבים שונים של ההריון, כל אחת בזמן שלה. הליווי שתקבל הוא בעיקר ליווי ריגשי. לדולה אמנם יש את הידע המקצועי התומך בשלבים אלו מבחינה פיזית, אבל עיקר המיקוד הוא ברגש. למען האמת, הדולה מלווה את הזוג ללידה, כי בן הזוג הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך, והתמיכה היא לפי צרכי הזוג. מבחינתי, כל מה שהבעל יכול לעשות מבחינה פיזית ורגשית – שם אני פשוט תומכת בו.

מרגע התחלת העבודה שלי יחד עם הזוג אני מתאימה את עצמי לסיטואציות השונות. התפקיד הוא כוללני, כלומר, צריך להיות קשוב גם לדמויות שבסביבת הזוג כמו אם היולדת, הרופא, ועוד. מתוך זה, עליי להתאים את עצמי ולהיענות לצורכי היולדת.

 

- האם יש צורך בהכשרה ע"מ להיות דולה? איזו הכשרה?

יפעת: כן, יש קורסים לדולות. אני למדתי בקורס של גילה רונאל שנחשבת ל 'גורו' של הדולות בארץ. הקורס הועבר בבי"ח לניאדו. הקורס נותן בעצם את הפן המקצועי: אנטומיה, פיזיולוגיה, שלבי לידה, תהליכים רגשיים המושפעים מהורמונים, תנוחות מסייעות, יציאה ממצבים 'תקועים'. קצת גם בתחום הרפואי כמו ניתוחים קיסריים, לידות מכשירניות... בעיקר בכדי שתדעי מה עלול לקרות, סיכונים אפשריים בתוך התהליך. בנוסף, לומדים את נושא ההנקה, היכרות עם השינויים הרגשיים לפני, בתוך, ואחרי הלידה, טיפול בתינוק, עיסוי, רפלקסולוגיה, שיאצו, ארומתרפיה, צמחי מרפא ועוד.

בגדול, מדובר במעטפת של כלים רבים המאפשרים לך לסייע ולהקל על התהליך. כלים אלו הם כלי עזר, הם חלק מ"ארגז הכלים" שדולה מביאה איתה, אבל המהות האמיתית לדעתי, היא ב – להיות שם . כל אחת שיכולה להגיע למקום שהוא סוג של ביטול עצמי ויכולת התמסרות ונתינה רגשית, שהיא כולה ממוקדת ביולדת, מתאימה לתפקיד מסוג זה.

אתן לך דוגמא – הייתי בלידה שבה פיזית לא עשיתי כלום . היולדת לא הייתה מעוניינת. פשוט הייתי שם, עמדתי בצד. מדיי פעם אמרתי לבעלה אולי תנסה לעשות כך, לעשות אחרת...

 

- איך הגעת לתחום הזה?

יפעת: מאיפה להתחיל? הכל התחיל בעצם בלידות שלי. היו לי אמנם לידות מאוד קצרות וקלות, אבל חוסר הוודאות והמהירות שבה הדברים קרו – הרגשתי באיזה שהוא מקום שדברים מתגלגלים וקשה לי להשוות לקצב. למשל, בתוך הבלאגן של הצירים הרגשתי שאני לא ממש יודעת איך לעזור לעצמי. הייתה בי בורות. היינו בחדר לידה, אני וצביקה וזהו. חסר היה מישהו מקצועי שמלווה. מישהו שיכיל את החששות, את השאלות, 'האם אני בסדר?'  'האם אני לוחצת כמו שצריך?' זה נכון שיש אחות מיילדת אבל היא אחראית בו זמנית על מספר יולדות, וקשה לה במצב כזה למלא את המקום שהרגשתי שחסר. בתקופה ההיא לא ממש שמעו על דולות. אני לא שמעתי על זה.

במחשבה לאחור, גם צביקה, למרות הנסיון, היה די חסר אונים בתוך הסיטואציה. בתקופה שלאחר הלידה הייתה מן תחושה של בדידות. זהו. זה אני והתינוק ואין ממש עם מי לדבר. המון בלבול. בושה מעצם התחושות שעולות כי הרי יש לך תינוקת פרח, בעל תומך והכל.... ובכל זאת, בפנים היו בדידות ובילבול.

במהלך השנים, מלידה ללידה הייתה לי מן תחושה כזו שלמרות הקושי אני אוהבת להיות בחדר הלידה. היה לי קשה להסביר את זה, אבל זה היה קיים.

בשלב מסוים, בת אחותו של צביקה, שחזרה בתשובה (לנשים דתיות אסור שהבעל יגע באישה מרגע שהלידה מתחילה, והמחמירים, טוענים שהנוכחות של גברים בכלל בחדר הלידה מפריעה למהלך הלידה) ביקשה ממני שאלווה אותה במהלך הלידה. ההתנסות הזו הייתה מבחינתי מתנה. בכלל, עצם ההזמנה – להיות  נוכחת בזמן הזה. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי כאחת שחווה לידה ולא כיולדת. זמן מה לאחר מכן יערה וחגי ביקשו שאלווה אותם בלידה של אורי. גם זו הייתה חוויה אדירה ומרגשת מאוד.

לאחר שתי חוויות אלו היה לי די ברור שזה המקום שבו אני מרגישה הכי חיונית ובו אני רוצה להיות. מבחינתי להרגיש חיונית זו המהות.החיים .זה הכל.

דרך אגב, אפרופו הסולידריות הנשית בחברה הדתית, ידוע, שגם אצל הדולפינים, כאשר דולפינה ממליטה, היא מוקפת במעגל תמיכה שיוצרות סביבה שאר הדולפינות בלהקה.הן מגנות עליה ויוצרות מעגל נשי אנרגטי ותומך.

 

ובעצם, ההכרה הודאית והסופית באשר לתפקידי כדולה הגיעה בעקבות שתי החוויות העמוקות הבאות:

לפני כשנה וחצי, בימיה האחרונים של סוזי שהינו בבי"ח החולים שעות רבות  ביחד עם פירקה והילדים. ביומה האחרון, בעצם, בזמן בו סוזי נשמה את נשימתה האחרונה, במעבר מהחיים אל המוות, היינו שם כולנו בחדר;. אותו הרגע, היה קשה מאוד עבורי וכנראה גם מאוד משמעותי.

שבועיים לאחר מכן, נסעתי עם הילה אלון לסדנת נשימות שנערכה ברמת אפעל. זה היה בערב. נסענו במחלף אלוף שדה. שם, על אי-תנועה, ברמזור, עמדה מכונית קטנה. כשעברנו ראינו מהחלון האחורי שנמצאת שם אישה ערומה. בהחלטה של אלפית השנייה עליתי על המדרכה ואמרתי להילה בצחוק שזו בטח אישה שיולדת ולא הספיקה להגיע לבי"ח.

התברר שזה היה המצב האמיתי. רצתי לשם, ראיתי מצד אחד את ראש התינוק מבצבץ לו, האישה כבר הייתה בתוך לידה. הבעל דיבר בטלפון וקיבל הנחיות מה לעשות.

 

נשארנו נדהמות ונרגשות מהמתנה שנשלחה אלינו.

אנחנו המשכנו בדרכנו לסדנת הנשימות. לאחר מכן ניסיתי לאתר אותה, רציתי להודות לה.אבל באותו זמן לא הצלחתי וויתרתי.

 

 

 

8 חודשים עברו אני כבר נרשמתי ללימודים והייתי בקורס, במהלך אחת הפגישות הגיע פסיכולוג שעובד עם גברים בעיקר. הוא ביקש מהבנות בקורס לספר על תפקידו של הגבר בלידה. בנות סיפרו על הבעל שלהן, וכמה שהוא בעצם "לא היה שם והיה חסר אונים". אני סיפרתי על בעל שהיה הכל בלידה, בעלה של היולדת במכונית.

ואז גילה, מדריכת הקורס, אמרה לי שהיא מכירה הסיפור הזה ואת היולדת הזו. זה הפתיע אותי מאוד. ביקשתי ממנה שתתן לאישה את הטלפון שלי. באותו ערב היא התקשרה אליי. הייתה שיחה מרגשת אשר בסופה היא נתנה לי כתובת של אתר אינטרנט העוסק בסיפורי לידה. נכנסתי ישר לאתר והיה שם כל סיפור הלידה שלה במכונית. שם היא גם שאלה האם מישהו מכיר את אותה אישה שעזרה לה בלידה באמצע המחלף. באותו שלב לא יצא לנו להיפגש, אבל ביום ההולדת הראשון של הילדה (זו שעזרתי ליילד), בדיוק שנה לאחר אותו יום נפגשנו. אני, האמא, האבא, ושתי הילדות. זאת היתה פגישה מרגשת וסגירת מעגל לכולנו. ישבנו שעתיים וחצי בבית קפה וניפרדנו בחיבוקים ונשיקות.

 

היום את דולה. יש כבר לקוחות?

מהשלב שבו התחלתי לעבוד כדולה היו לי שבע לידות שליוויתי. הכוונה היא להתפנות לזה כעת באופן שלם. פשוט להיות פנויה לזה.

בנוסף, יש לי מחשבה לעשות משהו בתוך הקהילה שלנו. פעילות שקשורה לעניין התמיכה בנשים. בקהילה הדתית למשל, מקובל שכשאישה יולדת כל הנשים מתגייסות. אני חושבת שגם בקהילה כמו שלנו יש לזה מקום. ולא מדובר בדברים גדולים. אפילו משלוח של צינצנת ריבה ליולדת, כל דבר. כשזה בא מכל הנשים יחד. זה הרבה. זה עוזר. אני חושבת שאין סיבה שלא יהיה נוהג מסוג זה אצלנו, כל אישה אחרי לידה תשמח לסוג כלשהוא של עזרה. היה ניסיון שעשינו כאן לפני שנה ולא החזיק מעמד. אבל אני לא ויתרתי. נראה.

 

אחד הדברים החשובים ביותר, שבלעדיו בעצם לא הייתי יכולה לעסוק בתחום המורכב הזה, הוא התמיכה של המשפחה שלי ובעיקר של צביקה. בתפקיד הדולה אין ממש שעות קבועות, ומרגע שיצאתי בעקבות קריאה של יולדת/לקוחה אי אפשר לדעת מתי זה יסתיים, מתי אני חוזרת הביתה. כמו כן השעות יכולות להיות מאוד לא שגרתיות (אמצע הלילה), ולזה נדרש גיבוי מלא של בן הזוג, והבנה של הילדים. צביקה הוא האדם הכי מפרגן ותומך בעולם,  בזכותם בעצם אני יכולה להתפתח ולתת את כל מה שיש לי לתת, לזוג היולד.