תודו שהכותרת מעלה איזו בת שחוק... ואני, אני רק רוצה לבכות, לקבור את עצמי מתחת לבלטות (אוי וואי מרצפות הקרמיקה החדשות שעשיתי). אני מפחדת שיבוא יום ואאשים את הנסיכה שלי שבגללה אני נראית כמו שאני נראית. אני טיפוס מתמכר. הייתי מכורה לטיפות אף (בעיות סינוסים), נגמלתי ונרפאתי. עישנתי, נגמלתי, אני בתהליך ריפוי. הייתי בולמית, נלחמתי קשות, נגמלתי אחרי מאבקים, הייתי בריאה שנתיים וחצי ואני מרגישה שעכשיו אני על שפת התהום. 10 ק"ג של שומן רופס ביני ובין "האושר" ואני עושה לעצמי מן דווקא אפילו ברגעים אלה כשאני יושבת וכותבת בין הדמעות-אני תוקעת איזה "פסק-זמן" על הדרך. לא מצליחה להשיל מעליי את הק"ג שנוספו במהלך ההריון ובנות הייתי אחושלוקי פצצה. אני מתה מפחד שזה חזק ממני. אני מתה לעשן (אצלי זה על חשבון אוכל) אבל מפחדת על ההנקה. עומדת עם האצבע בפה (סליחה על התאורים) וחושבת על הזוועה שהרגשתי במשך שנים עם הבולמיה. איך יוצאים מזה??? איך מתאוששים??? איך עושים סוויץ' במוח? אני מרגישה שדעתי נטרפת וזה מכניס אותי לדכאונות, עצבנות, חוסר סבלנות וסובלנות. איך מתעודדים???מי זה בכלל שאמר שבהנקה מרזים? אני אוכלת כמו בהמה. לא בשביל שניים אלא בשביל גדוד. רק אצלי התאבון מוגבר? מצטערת אם שיעממתי אתכן אבל אם יש למישהי בכל זאת איזו מילת עידוד...
|
תוכן ההודעה:
|