תיסלחו לי אבל אני חייבת "לשפוך".
שירי התעוררה ב 1:30 בלילה , דבר לא רגיל אצלה. ואחרי נסיונות הרדמה והרגעה ראיתי שהיא בכל זאת מתעוררת ונראה שהיא תיכף בוכה מרעב אז כמובן חיממתי לה בקבוק ונתתי לה. היה נראה שהיא מתנמנמת תוך כדי אכילה והייתי רגועה. צפיתי בטלויזיה והיא המשיכה לאכול. פתאום אחרי שסיימה את הבקבוק היא התחילה לפלוט בכמויות ולהיחנק מכך. אני כל כך נבהלתי וממש הייתי בשוק לשתי שניות ואז מייד הפכתי אותה וכבר חשבתי מה לעשות קודם לצעוק לרועי או להתקשר למד"א כי כבר דמיינתי את הגרוע ביותר! אבל אחרי שניה ראיתי שהיא מתאוששת ונושמת. היא היתה כזו מסכנונת ונראה שגם היא היתה קצת בהלם ואפילו לא בכתה. (או שהיא לא התרגשה מזה כמו אמא).
אז אח"כ הרדמתי אותה ועשיתי כמה דברים כדי להירגע אבל ברגע שהגעתי למיטה הכל חזר ובכיתי. גם מהבהלה ומהמחשבות על מה שהיה עלול לקרות וכמובן, איך לא?-רגשות אשמה. לא יכולתי שלא לחשוב שאולי אם לא הייתי צופה בטלויזיה אולי הייתי שמה לב שנייה לפני או מגיבה יותר מהר. לא מתאים לי להתמהמה ככה כמו שקרה, ומה אם היא היתה נחנקת באמת. למה חיכיתי? למה לא ישר קראתי לרועי שיהיה ויוכל לעזור??? בד"כ אני מאד זריזה ויעילה למה ברגע האמת אני מחכה שהדברים יסתדרו מעצמם?
רועי החמוד הרגיע וניחם אותי. אפילו עשה לי מסאז' ב-3 בבוקר, איזה מתוק.
זהו, תודה למי ש"הקשיבה". ותודה שיש מקום לפרוק דברים כאלו.
שיהיה יום טוב ור-ג-ו-ע!
|
תוכן ההודעה:
|
