נו, טוף. אז ככה: ביום חמישי לקחתי את המטפלת לשיחה, ואמרתי לה שלאור דרישותיה ורוח השיחה הקודמת בינינו, באו יחסינו לקיצם. אני אשלם לה שמגיע לה והיא תסיים העבודה תוך שבועיים. היא קצת בכתה, אני נורא התבאסתי. האמת - התבאסתי הרבה יותר ממה שציפיתי להתבאס. בכיתי בשישי, בכיתי בשבת, ולא הפסקתי לחשוב על העניין (אני גם בהריון, מותר לי...). במהלך השבת הלך והתבהר לי שאני בעצם לא רוצה שהיא תעזוב, שאני גם די קשורה אליה, ושיש לי תחושה די קשה של החמצה. מין חוסר תקשורת. החלטתי לתת לזה בכ"ז צ'אנס אחרון. שוחחתי איתה היום אחה"צ: היא אמרה שהיא נורא היתה מופתעת מתגובתי ושפיטרתי אותה, שכל מה שרצתה זה לנהל מו"מ על הענין, ואיך יכול להיות שויתרתי עליה כ"כ בקלות. היא הרגישה ממש פגועה מזה. היא גם אמרה שממש קשה לה לחשוב על פרידה מיובל. הצעתי לה מה שהחלטתי להציע לה מראש במהלך השבת: לגבי השבועיים של ה"אין ממש עבודה" - אני אשלמם במלואם, למרות הסיכום הקודם בינינו; היא לא תקבל שם תוספת על כך שיובלי תהיה לעיתים בבית עם התינוקת (מחלה, חופש פה ושם); לגבי העלאה ביולי - נחיה ונראה ביולי - אני לא מסוגלת לשוחח על כך כעת. היא הסכימה. זהו. בזה זה נגמר, ואני הרגשתי בעיקר הרגשת רווחה.
תודה לכולן על העידוד, החיזוקים, האיכפתיות וכל השאר. זה ממש לא הרגיש וירטואלי. זה מאד עודד אותי לקרוא שושב ושוב את התגובת שלכן.
|
תוכן ההודעה:
|
