בנות יקרות, עברנו היום חוויה מפחידה. אני לא אכנס לפרטים, רק שעידן קיבל מכה בפנים, וכיון שירד לו דם המאף לקחנו אותו לבדיקות בבי"ח, שם בילינו לא מעט. הכל בסדר.
אבל זו הפעם השניה שהוא מקבל מכה רצינית. מה זה רצינית? בכי, לא יותר מזה. וזה בדיוק העניין. אני לא מצליחה לנער ממני את הפחד הזה, את הרגעים שעוברים לי שוב ושוב (שומעת את הבום המצמרר של הנפילה), ומרגישה כל כך כבד.
ועכשיו, כשיש לי כמה דקות בשקט לעצמי, אני שואלת את עצמי, מה זה. והתשובה: פחד. פחד איום, שאי אפשר לתאר במילים, על הילד היפה הזה שלי, שאני מוכנה למות בשבילו, רק שלא יפגע. אני לא מדברת על דברים רגילים, מכות "רגילות", דברים שהוא נעלב מהם, או מתסכלים אותו. אני נותנת לו לבכות, מחבקת ומנחמת במקרים כאלה.
אני מדברת על הפגיעות הגדולות. כאלה שכמו בשיר CLASSL OF 97 קופצות עליך ללא שום התרעה מכלום והופכות את חייך. אני כל כך מפחדת שהילד שלי יפגע, בקטעים כאלה הוא נראה לי כ"כ שברירי, הגבול הכ"כ דק שבין הכל בסדר והכל לא.
כמה מזל צריך בקטעים כאלה. זה פחד שאני לא יכולה אפילו לאפשר לעצמי להרגיש, משהו שקיים כנראה כל הזמן, אבל עולה ודופק בעוצמה באותן שניות, אלפיות שניה שבין מכה שעידן מקבל, עד שאני יודעת שהוא בסדר. וזה מערער לי את המבנה המסודר שבניתי לעצמי, שמונע ממני לחשוב על הפחדים האיומים האלה. מה אם יקרה לו משהו? משהו באמת איום? משהו באמת מסוכן? הרי אי אפשר לגמרי למנוע את זה. ואני חושבת הרבה שנים קדימה - הרי הוא יגדל להיות ילד, ונער וגבר (טפו חמסה וכו'). ותאונות לא חסרות, מכל מני סוגים?
איזה חוסר אונים. הדבר הכי יקר לי על פני האדמה.
תגידו, אני פרנואידית? רואה שחורות? או שמישהי מכירה את זה אצלה? מעולם לא פחדתי ככה על מישהו, אני לא יכולה אפילו להסביר את העוצמה של זה. לכולם אני אומרת ש"עידן בסדר, אמא שלו עוד לא", אבל באמת, לוקח לי זמן להתגבר על האימה הזאת. עד לפעם הבאה...
הייתי רוצה לשמוע מכן, אם אתן מבינות, מזדהות, ומה אתן עושות (אם בכלל?) אם יש לכן תחושות דומות. ומאמהות לילדים גדולים יותר, שבודאי עברו עוד כמה מכות או מקרים כואבים - איך עושים את זה? איך מתמודדים עם החרדה הזאת?
תודה למי שהגיעה עד כה.. רינת
|
תוכן ההודעה:
|