יצא לי קצת ארוך, אז תודה לכל מי שקוראת, ומביעה דעתה... קצת פרטי רקע- יש לי ילד כמעט בן 3, ואני לקראת סוף ההריון השני שלי, ועתידה ללדת בניתוח קיסרי (גם הראשון היה בקיסרי מפאת אגן צר). מעולם לא עזבתי את בני עד כה ללילה בלעדי (האמת- מעולם לא הרגשנו צורך, וגם כשנסענו לחופשות לקחנו אותו איתנו, נהננו מאוד, ובכלל לא התחרטנו). מדי פעם אנחנו יוצאים בערב, ואז אחת מהסבתות/ אחד מהסבים עושים ביבי סיטר עליו, אבל חשוב לציין שאת טקס ההשכבה רק אנחנו עושים (כשהוא כמובן מעדיף אותי), והביבי סיטר מתחיל אחרי שהוא נרדם. מעבר לכך יצא כבר הרבה מאוד פעמים שהוא בילה עם סבא/סבתא זו או אחרת במהלך היום.
'מערכה ראשונה'- ההורים של בעלי מודיעים כי לקראת התל"ם הם יהיו בטיול לחו"ל- לפני כחודשיים זרקו הוריו של בעלי שהם נוסעים לחו"ל לשבועיים אשר עתידים להסתיים יום לפני התל"ם (התאריך של הניתוח במקרה שלי). בתגובה אמרנו להם מיידית, כי הם אמורים לשוב יום לפני התל"ם, והרי ידוע כי יש אפשרות שתתפתח לידה קודם לכן...ולכן יהיה נחמד מצידם אם ישנו את התאריך (יכולים לטוס חודש לפני/חודש אחרי- הם פנסיונרים, כך שאין אילוצי עבודה). תגובתם היתה שזה טיול מתוכנן ומאורגן, ולכן הם לא יכולים לשנות את התאריך. תעזבו לרגע את העלבון שהרגשתי (הרי אני עומדת ללדת להם את הנכד השני, וזה לכל הדעות מאורע שלא קורה כל יום) גם מכך שהם לא זכרו מתי אני אמורה ללדת, אבל בייחוד מכך שהם לא היו מוכנים להתגמש קצת אחרי שגילו, ולשנות את התאריך... תעזבו את זה לרגע בצד, כי הרגש הכי קשה שהרגשתי היה דאגה גדולה לפיצי שלי, שלא מכיר ביביסיטרים אחרים, שהולך להיפרד (לראשונה בחייו) למינימום של 5 ימים (ואולי אפילו שבוע) מאמא שלו, ושכל סדרי העולם שלו עומדים להשתנות בבת אחת...
'מערכה שניה'- ההורים שלי מודיעים כי הם עומדים לצאת לחופשה בצפון הרחוק, פחות או יותר בתאריך התל"ם- כמובן שכל ה'ארוע' עם ההורים של בעלי דווח להורי (עם אמא שלי אני מדברת די הרבה, ועל די הרבה דברים), ותגובתם היתה כמובן שהם יעזרו, ושיהיה בסדר, ושאפסיק לדאוג... רק מה, לפני כשבוע אמא שלי התקשרה לשאול האם כבר קבעו לי תאריך לניתוח (התשובה היתה שעדיין לא, אבל פחות או יותר ידוע כבר התאריך), כי דודה שלי שגרה בחו"ל מגיעה לארץ, והם רוצים לנסוע איתה לנופש של מס' ימים בצפון הרחוק... קשה לי לתאר את ה'צפרדע' שהתיישבה לי בגרון באותו רגע, מצד אחד הצביעות של אמא שלי, שדי גיבתה את הרגשתי הרעה בנוגע להוריו של בעלי, אך עודדה אותי כשאמרה שפיצי שלי יהיה בידייה הטובות שלה ושל אבא שלי, ושכולם ירתמו לעזור, ושאני לא אדאג, כי הם יהיו זמינים. מצד שני- ככה היא מפילה עלי פתאום, ומה יקרה אם אקבל צירים באמצע הלילה, ולא יהיה מי שיבוא וישמור על פיצי(חשוב לציין, כי במקרה שלי, ברגע שיהיו לי צירים אני צריכה לנסוע לבי"ח, כדי שלא תתפתח לידה רגילה ונספיק לעשות ניתוח קיסרי)? ומה יקרה באותו שבוע כשפיצי שלי יצטרך להתמודד עם ההעלמות שלי (ואפילו אם הוא יגיע לבקר אותי בבי"ח)? ומה, הם לא יכולים לצאת לבית מלון באזור המרכז? או לחכות שבועיים אחר כך ורק אז לצאת לבית מלון? אז נכון, בעלי מנסה לעודד אותי, שהוא קיים (אבל הוא עובד מאוד קשה, ובדיוק עכשיו עבר למקום עבודה אחר, כך שהוא לא יוכל להרשות לעצמו לקחת חופש של שבוע), ושיש לנו חברים שבטח ישמחו לעזור, אבל בכל הספרים כתוב שכדאי לשמור על שגרת החיים של פיצי כמה שניתן, כדי למזער את 'הטלטול' שהוא עומד לעבור בין כה וכה, וכמו שאמרתי רק הסבים/סבתות שלו עשו עליו ביביסיטר עד עכשיו...ולשים אותו אצל חברים, בלעדי, זה דבר שעד עכשיו לא עשינו. אז אלו העובדות בתימצות. לגבי ההרגשה הרעה שלי, התעוקות והדאגה אני יכולה למלא עוד עמודים שלמים, ועדיין לא לאמר הכל... מה דעתכן? אני עושה סיפור גדול מכלום? או שההרגשה הרעה שלי מוצדקת? אולי כמו שאמא שלי אמרה, אני אגואיסטית, למרות שמה שמדאיג אותי הוא לא אני (מצידי שלא יבואו לבקר אותי בכלל בבי"ח) אלא פיצי שלי, שעדיין לא יודע מה מצפה לו)? ואיך אפשר להקל עליו בנתונים הקיימים? אשמח לשמוע את דעתכן, ואולי אפילו כמה טיפים... תודה
|
תוכן ההודעה:
|