למה כאשר אחרי הלידה התלוננתי על עיקצוצים בבטן וברגליים, האחיות במחלקת יולדות הזעיקו במהירות נוירולוג ולאחר מכן עוד נוירולוגית ליתר ביטחון, ולעומת זאת כאשר חזרתי והתלוננתי על דיכאון, מצוקה, חרדות אחרי לידה טראומטית והרחקת התינוק ממני, אף אחות לא נזעקה, רק אחות אחת פטרה אותי ואמרה :" את תיראי, אחרי שתחזרי הביתה עם התינוק הכל יעבור, את תטפלי בו כל הזמן ולא יהיה לך זמן לחשוב על זה..." כל כך לא נכון... אף אחד מאנשי הצוות לא דיבר איתי, לא תמך, לא אמר שזה קורה להמון נשים אחרי לידה, במיוחד כשאני אחרי ניתוח קיסרי נוראי, כשהתינוק רחוק ממני. אף אחד לא אמר לי :תבקשי עזרה, תלמדי להסתייע באחרים, תהיי עם אנשים, אל תהיי כל היום לבד עם התינוק... לא רק את מרגישה ככה אחרי לידה, משהו ענק קרה לך בחיים, שינוי דגול מאד. ואני, אני נשארתי עם הצלקות, עם הפצעים הנפשיים, שגם אחרי שנתיים וחצי לא נרפאו ואולי לא יעברו לעולם. העיקצוצים ברגליים ובבטן עברו מזמן... אבל תחושות האשמה, תחושת הכישלון, החלום שהתנפץ. מזל, שיש לי אותך, ילד יפה שלי, שעוזר לי להעביר יום ועוד יום, עוזר לי בכל נשימה של היום. מחזיר לי יותר מאשר אי פעם אוכל לתת לך...
|
תוכן ההודעה:
|