אני כותבת כאן המון,אבל מפחדת שמישהו יזהה כי אני הולכת קצת לשפוך על כמה ממקורבי....
אני ממש שמרגישה שהסביבה משגעת אותי. לכל אחד יש דעה, אבל מה זה דעה מוצקה - תורה מסיני. כל אחד ב-ט-ו-ח שהוא יודע הכי טוב מה נכון לבת שלי. אז יש לי ילדה, מתוקה ומקסימה בת 11 חודשים. מפותחת מאוד לגילה וממשיכה להתפתח.
אמה מה, מתעוררת הרבה בלילה וגם לא ממש אוכלת הרבה מוצקים. טועמת בהנאה וגם אוכלת קצת אבל לא זוללת הרבה. זה לא מחזיק להרבה זמן. בעיקר היא מעדיפה לינוק.
ניסיתי להניק בלילה. אח"כ הפסקתי וזה עובד. היא לא מבקשת אוכל בלילה ונרדמת די מהר מרגע שהתעוררה (פשוט צריכה חיבוק ונענוע קל). כל היום אני שומעת היא רעבה, היא אוכלת יותר מידי בלילה, היא מפונקת, היא לא מאוזנת לכי להמאופט, לדיקור בלה בלה.
אותו דבר עם אוכל, היא כבר צריכה "חייבת" לאכול ארוחות מוצקים מלאות. מה לא בסדר איתה. ויש את אלה שמנסים בעדינות ובהרבה חמלה "טוב, כל ילד עם הקצב שלו". כאילו היא לא מתפתחת כי היא לא אוכלת. כאילו משהו דפוק בה.
אני אומרת, רדו ממני. זה תפקידי להזין אותה, לא שלכם. תנו לנשום. תנו לחשוב. די, די ועוד פעם די. מספיק. רק גורמים לי להרגיש שאני אמא רעה. שאני גורמת לה נזק.
אני לא מאמינה בלדחוף אוכל. ואני לא מאמינה בשיטות למנהן של לתת לבכות בלילה עד שתלמד להרדם. יש לי דרך משלי. אני משלמת מחיר יקר (למשל בשינה) באהבה וברצון.
זהו. שפכתי. לא הכל כי גם ככה יצא ארוך. אשמח לקבל כל תגובה שהיא.
|
תוכן ההודעה:
|