זהו..... הגיע הזמן..... אמיר כבר כמעט בן 7 חודשים ולשמחתי היתה לי האפשרות להשאר איתו את כל הזמן הזה בבית ולא לחזור לעבודה אחרי שלשה חודשים. ועכשיו אחרי כל הזמן הזה אני מודה: אני מ-כ-ו-ר-ה !!! אבל תקופת האושר תמה והגורל האכזר לא משאיר לי ברירה אלא להיגמל, "לשחרר" את הילד ולמסור אותו בצער וביגון כבד ליידי מישהי אחרת. התינוק הקטן שלי שלא מכיר אף אחרת מלבדי שרואה אותי בכל רגע בו העיניים הגדולות והיפות שלו פקוחות,מקרקרת סביבו ובולעת אותו מרוב אהבה , צריך עכשיו להתרגל למישהי אחרת שהיא בטוח לא נפלאה כמוני (פולנייה שכמותי) והיא לא תדע איזה שיר לשיר לו כדי שירגע מבכיו ולא תדע איזה פרצוף לעשות לו כדי שיצחק בקול גדול, ולא תדע מתי הוא מסמן לה שהוא צריך קצת צומת לב ולא מכירה ולא יודעת את כל הקודים והסימנים שלנו שפיתחנו לנו במשך שבעת החודשים האחרונים (כל אותם סימנים קטנים שהם רק בין אמא לתינוקה). הדכאון גדול מנשוא והחששות גדולים מכדי להסביר במילים. אתן חושבות שאני מפונקת?????
|
תוכן ההודעה:
|