אני לבד בבית, עדיין לא מרגישה חזקה מספיק (פיזית ונפשית) לחזור לעבודה. תהלי במשפחתון, בעלי בעבודה. נכנסתי כבר לפורום של אובדן הריון, אבל זה מכביד עליי יותר ובוכה שם רק מקריאת הסיפורים האחרים. בימים האחרונים בבית, היה קל יותר, עם תהל ובעלי האהובים, באו חברים לבקר ואיכשהו הזמן עבר.היה קשה לקבל טלפונים ולספר את הסיפור שוב ושוב, אבל עברתי את זה... עצוב לי בלילה, כשאני נשארת לבד עם עצמי ועם המחשבות, לא יכולה להרדם ומאשימה את עצמי על מה שקרה: אולי לא שכבתי מספיק לאחר בדיקת המי שפיר? מדוע כשידעתי שהוא בן הצטערתי כל כך על הברית ושבעקבותיה נגרום לו לסבול? למה לא הקדשתי לו זמן וכתבתי לו מכתבים ביומן הריון כמו שעשיתי עם הבכורה? ושוב בוכה... ושוב מרגישה את הריקנות בבטן... ונזכרת בכל הפרטים: כשגילינו את ההריון, כשלא הפסקתי להקיא ולהרגיש עייפה, כשראינו אותו יפה ושליו בסקירה... נזכרת בפחד לפני ואחרי דיקור המי שפיר, בתדהמה כשהודיעו לנו על הפסקת הדופק, בהמתנה בבית חולים, בלידה הנוראית והגרידה... חברה בעבודה, שאני מאוד מחבבת,רצתה למנוע ממני עצב ולא העיזה לספר לי על שמחת הברית של נכדה. למה? אני אמורה לקנא? להרגיש רע בשמחת אנשים שאני אוהבת?אינני משווה את החיים שלי עם החיים של אף אחד.כך עשיתי והתנהגתי תמיד. כך אני מרגישה היום כשחייה את האבל הפרטי שלי. אני קוראת על הלידות הטריות וזה עושה לי טוב לנשמה. לרגע אני שוכחת מה שקרה לי ומשתתפת בשמחת משפחת הפורום.כל סיפור משריש בתוכי תקווה חדשה. אני לא מגיבה נכון? כך לא מסלקים את העצב? עזרו לי בבקשה...!
|
תוכן ההודעה:
|