אין לי רגשות עוינים כלפי התינוק. אני לא כועסת עליו. רק המומה מכך שהוא נשאר פה לנצח... מתפקדת כרגיל. בלב אני מתפרקת לרסיסים. בא לי לצרוח ואיני יודעת מדוע. התינוק חמוד, ההורים שלי עוזרים מאד, לא חסר לי כלום. אני מתלבשת, מתקלחת, אוכלת, יש לי זמן להכל פחות או יותר.(לעומת אחרות שכותבות שלא מצליחות כלום) ובכל זאת, משהו חסר מנוחה בי שגורם לי לפרוץ בבכי. קצת רע לי. קצת ריקני לי. מצד אחד אין לי חשק לעזוב את התינוק אפילו לשנייה. מצד שני אני חייבת לנשום קצת אוויר צח. בעלי לקח את התינוק לסלון ואני עומדת כמו דחליל ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. כאילו קרעו ממני את הכבד שלי. מה אני משגעת את כולם? איך יוצאים מזה?
|
תוכן ההודעה:
|