בעודי מטפלת בילדה מתוקה, עליה כבר סיפרתי פעם, שמעתי קולות בכי ונהי מן המסדרון. זעקות של "לא רוצה!!!" הרעידו את האויר. אוי ואבוי, כבר ידעתי מה מחכה לי. ביקשתי מהפציאנטית, לכשתקום, לנסות להרגיע קצת את הילד. מי חכם כבעל ניסיון. קיויתי שאולי מילה של עמיתה לצרה, תשמע ותתקבל. דבר לא עזר. הזעקות עלו השמימה. ביקשתי מהדודה והסבתא (האמא נשארה באוטו, בעצת הסייעת, שכבר שמעה על הילד רבות ונצורות) להמתין מעט, והלכתי לחזק את ליבי בשוקו ועוגת שמרים משובחת של חני הסייעת. הבאתי לפציאנט העתידי כוס מים קרים, והוא סרב אפילו להרים אלי מבט. כל ביס מהעוגה היה חיוני! ביקשתי מהילד להתלוות לחדר הטיפולים, ונתקלתי בסרוב מוחלט. גם הסבתא והדודה לא הועילו. נאלצתי להעזר בדודה ופשוט לקחת אותו (ילד בן 10) על הידיים. בדרך, עידכנו אותי, כי אני השביעית בתור. ששה רופאים כבר נישברו. איך שהושבנו את הילד על הכיסא, התחיל לדבר במרץ. אולי זה ישנה את רוע הגזרה. הוא גם דרש לראות את אמו, זו שנשברה אצל ששת הקולגות שהיו לפני בתור. הבטחתי שמיד לכשאסיים, נקרא לאמא. (בטח, לשלם...) באופן די מפתיע, אולי מתוך שראה את מבטי הנחוש, אחרי העוגה, החליט הפציאנט הצעיר פשוט לשבת בשקט! במהירות רבה טיפלתי בשן הכואבת ביותר (מכבים שריפות) ושלחתי לבחור מתנה. אחרי שרחצתי ידיים מצאתי בחוץ ילד שמח ואמא מופתעת. זה נראה לה קל מדי. זה היה סיום יפה ליום עבודה.
|
תוכן ההודעה:
|