והיום על ילד קטן אחד וקינוח.
לפני כחצי שנה הגיעה למרפאה משפחה מבוהלת. אמא בהריון, אבא דאוג ועומר בן השנתיים. לעומר כמעט אי פשא היה להתקרב. הוא השתולל ברגע שנכנס למרפאה. בכה, צרח ובעט לכל הצדדים. בקושי הצלחתי לראות, שארבע שיניו הקדמיות הרוסות לגמרי (בקבוק "תבערה" מלא תמ"ל). המלצתי על ארבעה כתרים. אמא פרצה בבכי. אבא התאפק, אבל בקושי. ועומר? לא התאפק!
הטיפול היה קשה מאד מאד. עומר השתולל, התפתל ואפילו ניסה לתת לי ולסייעת כמה בוקסים על הדרך. ילד קטן בגילו וגדול בכוחו וגם בגופו. חילקתי את הטיפול לשתי פעמים. שני כתרים בכל פעם, כדי לקצר את זמן הישיבה על הכיסא.
הכתרים יצאו מוצלחים (אלוהים יודע איך...), הטיפול עבר, וזהו.
לפני שבוע, מתקשרת אמו של עומר. היא חושבת שראתה איזה כתם חשוד על שן אחורית של הילד. שוב הגיעה משלחת. אמא כבר לא בהריון, אבא, תינוקת טריה מאד בעגלה ועומר המחייך. מחייך, עד שנכנס לחדרי.
שוב, אי אפשר היה להתקרב אליו. בקושי רב, ובעזרה לא ממש מיומנת של אבא, עשינו צילום, והחלטתי, שדוקא בצד השני יש חור דורש סתימה. הכתם התחלתי, ויושאר למעקב. עומר הושב בעודו מצווח על הכיסא. הכנתי הכלמראש. ידעתי, שהפעם ידי הסייעת יהיו עסוקות בעומר ולא בהגשת חומרים. התחלתי בטיפול. עומר בכה מאד. ברגע שהתחיל להשתולל, בקשתי מאבא לצאת (אמא נשארה עם התינוקת בחוץ. אבא יצא, ואני דרשתי בתוקף מעומר להפסיק להשתולל ולשים ידיים בכיסי מכנסי הג'ינס (המדליקות, אגב) שלבש. עומר ציית. סימנתי להורים, שעמדו מחוץ לדלת ומחוץ לשדה הראיה של המשתולל הצעיר, שלא יעזו להכנס. עומר בכה, אבל לא באותה התלהבות ולהט כמקודם. שכב רגוע ורפוי (אם כי קולני למדי) וסיימתי המהירות. כשילד לא זז, זה הולך מהר!
אבא ואמא נכנסו חזרה. עומר בכלל לא התייחס. הוא היה עסוק בבחירת מתנה. אחר כך עזר לי לנפח את הבלון שלו בעזרת מזרק האויר שלי ואף הואיל להתיישב על הכיסא שלי, כדי שאגלגל אותו ברחבי חדר ההמתנה. אבא ניגש לקרוא לעומר ללכת, ועומר סרב!!!
טינה הוא לא שמר. המשפחה יצאה שמחה, למרות שהצעתי המצויינת להכין תותבות לתינוקת, נתקלה בסרוב בלתי מוסבר והחלטי.
והקינוח: במרפאה ביום רביעי ישב ילד. גם הוא בן שנתיים וחצי. בן זקונים לאם חדורת כבוד עצמי. באמצע הטיפול עשה הילד "אפצ'י" אימתני, וחצי בוטן עף לאימו ישר ליד.
|
תוכן ההודעה:
|
