הפעם על אהוד, שהגיע אלי ביום שלישי האחרון. אהוד הוא ילד בן שלוש וחצי. הגיע עם אבא והרבה חורים בשיניים. במאמצים רבים עבר צילומים וכמה סתימות, ואפיול הרויח על חשבוני וזיעתי טרקטור, אותו סירב בעקשנות להראות לי או לחני הסייעת. שנדע לנו!
הפעם הגיע אהוד מלווה באימו. בקושי רב הצליחה אמא להושיב אותו על הכיסא. אפילו נפנופיה בשלישית טרקטורים, קטנים הפעם, אך אטרקטיביים ביותר, לא הועילה. אהוד התחיל להשתולל, עוד לפני שהתחלתי.האילחוש של השיניים לא היה לרוחי. אהוד עמד לעבור טיפול שבהחלט כואב בשן שאינה מאולחשת, ואפילו מעט מורגש בשן מאולחשת.לא חושבת שהאילחוש היה מספיק. ממש לא הייתי שקטה. ביקשתי מאמא לצאת מהחדר, כעונש על ההתנהגות הלקויה (של אהוד, אלא מה?!) והיא, בלב שבור, יצאה ועמדה ליד הדלת הפתוחה. על סף הבכי. הפעם החלטתי לחזור לספרים ולערוך סשן היפנוזה ממש לפי הספר. להכניס את אהוד לטראנס היפנוטי כמו שצריך, לצאת למסע בנבכי הדמיון, ולקנח בסוגסטיות (רעיונות) לטיפול הבא. למה לעבוד קשה?
ניצלתי את רצונו העז של אהוד לקרוא לאמו, והצלחתי לגרום לו להקשיב לי. מכוון שמדובר בילד נבון, ובעל כשרון התהפנטות מצויין, הוא נכנס לטראנס היפנוטי בקלי קלות. אהוד הפסיק לבכות, שכב מבסוט ונהנה מהחיים.הגעתי במהירות לשלב קיטוע המוך. שלב מכאיב. מכוון שאהוד היה בטראנס נהדר, ביקשתי ממנו להרדים את השן שלו יותר, כדי שתחלום חלומות עמוקים יותר. אהוד אישר שבקשתי בוצעה. המשכתי בטיפול. אהוד שכב רגוע ומרוצה. לא חש בקיטוע המוך. הנחתי כתר על השן, קראתי לאמא שחזרה מחייכת ומרוצה-תענוג!
עזרתי לאהוד לצאת מן הטראנס והוא מיד חזר לדרוש ללכת הביתה ולא להראות לי את הטרקטורים. כאילו מדובר בילד אחר. אהוד הלך עם אמא לקחת מתנה, ואנחנו. חני ואנוכי, ישבנו בחדר, מרוצות עד הגג. גם זה קורה!
|
תוכן ההודעה:
|
