הקדמה...
כאחת מראשונות הפורום, וכמי שלא ביקרה כאן חודשים ארוכים, אני מרשה לעצמי לפתוח הודעה שלמה וארוכה למרות הכל. כל אישה יודעת לבטח כמה עוזר לפרוק, אפילו "רק" למקלדת... אז זה אחד המקרים האלה. ותודה מראש שאתן כאן, בין אם תגיבו בין אם לא.
בלי להצטער על בחירות שבחרתי עד היום, בלי צער על הקיים, ולמרות תודה יומיומית על האושר הגדול שבלהיות אישתו של החבר הכי טוב שלי, ואמא לילדים מקסימים ומלאכיים כשלנו.
המחשבות לא עוזבות כבר שבוע. ואני חייבת להגיר את זה איפשהו, איכשהו, לפני שאשתגע. אתה לידי, קשה לי לנשום, בכל פעם שהנייד מצלצל, או מצפצפת הודעת סמס, הלב שלי מנתר לשחקים בתקווה שאולי זה אתה. קרוב אלי כל כך ובה בעת רחוק שנות אור. מעבר לקיר המשרד שלי, כל כך חם לי לחשוב עליך, הגוף שלי מתעורר כמו שלא התעורר כבר שנים ארוכות, הלב מאיים להתפוצץ בתוכי וכל המילים מתבלבלות, אתה מדבר אלי, ואני שוכחת כמעט מיד מה אמרת...אלי אתה מדבר? "להביט לך בעיניים". רק תעיף מבט ואני מתמוססת במקום. כמו ילדה קטנה, כמו תיכוניסטית שאיבדה את הצפון כשחייל חמוד חייך אליה בתחנה. לא יכולה להפסיק לחשוב עליך, לא יכולה להפסיק את המחשבות, לא מעניין אותי כלום, והציפייה הורגת אותי.
ולעולם לא נהיה ביחד, כי שנינו חיים במשפחה אוהבת ואהובה, ושנינו אנשים מבוגרים, בוגרים ונאמנים מאד, ואנשים טובים, מהסוג הישן של פעם, ולעולם לא נוכל לצאת סתם לאכול יחד צהריים בלי ש"יגידו", ולא להיות חברים קרובים, כי גבר ואישה לא יכולים להיות סתם חברים, בטח לא כשיש כזה מתח מיני, ואני יודעת שאתה יודע כמוני..שיש מתח מיני. כזה שרודף אותי לתוך המיטה, לחלומות, לחלומות בהקיץ, למחשב הנייד, לכל מטר שאני נוהגת באוטו, ולכל מילה שאני מוציאה מהפה אליך ,או להפך.
לא תהיה שלי לעולם. לא נכיר באמת, לא נתחבק, לא נרדם ביחד, לא נלך לסרט ביחד, לא אוכל להתרפק על הכתפיים הרחבות, או לבקש שתחבק אותי בלילה, או לבכות עליך, ואתה כל מה ששלי איננו, או אולי כל מה ששלי היה פעם מזמן, לפני שני ילדים ושש שנות נישואין... אלוהים. מה שעשה לנו הזמן, כמה נעדרנו מעצמנו... והיום, יש אותו...מחייך אלי. מספר לי על הבית, ועל הילדים, והוא רענן ומזמין כל כך, ומפנק, והוא אמיתי ורגיש, ומתחשב, ומעניק, וכל זה אפילו בלי לגעת, בלי להתקרב ממש.
אלוהים, הייתי באמונה שלמה ש"עברתי את הגיל", שהרגש המטורף וחסר השליטה הזה לא יפקוד אותי שוב לעולם, שכבר לא ארגיש כמו ילדונת, כמו אישה סקסית, כמו רוצה לערסל גבר אחר, ולתת לו כל מה שהוא יכול לבקש ממני, ולהרגיש אותו בתוכי, ולידי, ובכלל.
ואני יודעת שכמו בלון שמנפחים אותו יותר מידי, או שוקולד, שחיכיתי יותר מידי לאכול אותו, הטעם של האחרי (ישנה איזו נקודת אל חזור ביחסים מהסוג הזה, אפילו ללא מגע)- הטעם של האחרי לעולם לא יחזור להיות כמו המתיקות והמיסתורין שלפני. הערפל הזה, בו אני יודעת ולא יודעת, מרגישה שכן, אבל נעדרת את ההוכחה החותכת... שהוא רוצה אותי בדיוק כמו שאני רוצה אותו. וכבר הייתי בסרט הזה מספיק פעמים כדי לדעת שכל מה שנדרש כאן והדבר היחיד שיעזור הוא סבלנות ואיפוק. שתי התכונות הכי פחות מוכרות בעולם התשוקה ועירפול החושים בו אני שורה כבר שבוע. זה יעבור זה יעבור זה יעבור זה יעבור אני משננת לעצמי. אני בוחרת על מה לחשוב. אני יכולה להפסיק את זה. ואני יכולה. אני מסוגלת בכח המחשבה שלי להפסיק את זה או להמשיך... אבל האם אני באמת רוצה שזה יפסק? כל כך מחייה, מרתק, מסקרן ומפתה, ואני מתעוררת רק מהמחשבה על הפוטנציאל שבמצב הזה, ואוהבת כל כך להרגיש ח י ה בצורה ששכחתי שהיא קיימת, שלא האמנתי כי תשוב... בידיעה שלמה שהמימוש יהיה מאכזב בכל קנ"מ, כי אחרי כל דבר ישנה המציאות, זו שמעבר לדלת, זו שבניתי בעשרים אצבעותינו, שלי ושל אהובי (בעלי).
סססאמק.
|
תוכן ההודעה:
|
