רציתי רק לבכות קצת כי עצוב לי. מזמן כבר לא היה שמח, הכל קשה, לא רואים את הבעל מרוב ששקוע בעבודה, לא יוצאים כי אין זמן, ואני בחודש רביעי, עייפה עדיין, עם עוד שני ילדים צמודים תמיד.
הכסף נגמר, יחד מרווחים רק 8000 ש"ח נטו, לכי תאכילי משפחה שלמה ותשלמי משכנתה ומסים. בסוף החודש לא נשאר כלום, אין בילויים ואין מסעדות, ואין מתנות, כי אין כסף. לא תמיד יש בשר (אבל תמיד בסוף שבוע, זה חובה!) אך לילדים אני מבשלת כל יום מנה בשרית.
קיבלתי ספר מתנה מחברה, ליום הולדת שהיה לפני חודש, ספר מקסים, מזמן רציתי, אך עדיין לא פתחתי, לא היה זמן, ולא יהיה. מתי אני אהיה בן אדם נורמלי? חוזרת הביתה בשש בערב, עייפה, הבעל חוזר בשמונה, ואני עם הילדים, מקלחות, סדר, השכבה, אחר כך מבשלת למחר, וככה כל יום הכל חוזר על עצמו,
יום שישי ניקיון בבית, מנקה הכל, שבת רוצה לנוח, אך לא יוצא לי, כי ילדים רוצים לצאת, לכייף, אם לא עכשיו אז מתי? זאת הילדות שלהם, הם צריכים להנות, אני כמובן בעד. תמיד. ואז מגיע יום ראשון, ושב הכל מהתחלה.
בסוף חודש אני מפחדת לפתוח את התדפיס של הויזה. כל הכסף שהרווחנו הלך לאוכל ומסים. מתי אוכל לקנות לעצמי משהו קטן? אפילו סתם, חולצה ב-50 שקל?
בת 37, חצי מהחיים כבר עברו, לא חסכתי כלום לפנסיה, ולא אחסוך כנראה (אין מאיפה), באנו עם בעלי לארץ וככה נזרקנו (קדימה, לשחות!!) וככה אנחנו שוחים, מנסים לשרוד, עובדים קשה ולא רואים כלום, המשכנתה לא נגמרת והכל עצוב, מגדלים ילדים שלא יחסר להם כלום, הייתי רוצה פעם לנסוע לחו"ל. לראות איך זה, לטייל, להכיר אנשים, ערים, תרבויות, אולי כשאסיים את המשכנתה, עוד 18 שנה.
|
תוכן ההודעה:
|
