פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

13/11/2001 21:43 כלבובה מאת: סיפור הלידה של אילון! כותרת: סיפור הלידה של אילון החמודון אז.. לאחר שאילון בחר להתמקם לו ברחם בתנוחת עכוז, וסירב להתהפך, (לא עזרה שריפת זרת הרגל שלי ע"י המדקר המדופלם - עד היום יש שם צלקת..) – הגיע היום הגדול, יום הניתוח, יום היוולדו של אילון – 30.9.01 – יום ראשון. כזכור הלידה התרחשה ב"קפלן" שם עובד אבא שלי כגניקולוג, ועל כן זכיתי להינתח ע"י הפרופסור מנהל המחלקה ועוד רופא בכיר שטיפל בי בעבר, שניהם גם חברים של ההורים. הובטחה לי גם המרדימה שהיא המרדימה הראשית והבכירה ביותר. סוף השבוע שקדם לניתוח הרגשתי כמו נידונה למוות.. בראש רצו לי כל תרחישי הזוועה ששמעתי במהלך החיים על נשים שהסתבכו בלידה, מתו, תינוקות שהסתבכו, ושאר זוועות.. ביקשתי מחייזר שיטפל יפה בפנדה אחרי מותי..השארתי הוראות מפורטות להלוויה (בית קברות חילוני, כדי שפנדה תוכל לבוא לבקר..) הייתי נורא מסכנה! לא האמנתי שהכל יעבור בשלום, הכל הרי תמיד קורה לי.. שיננתי את סיפורי הלידה האופטימיים במיוחד שפורסמו בפורום לאחרונה, במיוחד את סיפורה של טובה ועוד שני סיפורים שפורסמו בשבוע שקדם לניתוח, אחד היה די קליל, והשני גם, אם כי דובר בו על לחיצות נוראיות שלוחצים על הבטן לאחר הניתוח ומאוד חששתי מזה.. קיבלתי איחולי הצלחה ועידוד מכל חברותיי בפורום, ומכל קצוות תבל, כולן הזדהו עם חששותי, ניסו להרגיע והבטיחו להתקשר אחרי. זה מאוד עזר! הרגשתי לא לבד וברגעי השפיות הבודדים בהם בורכתי אפילו האמנתי שאם כולם כל כך מתעקשים, אז אולי באמת יהיה בסדר.. מגיעים למחלקה בבוקר הניתוח נדברנו להיפגש עם אבא שלי ברבע לשש בבוקר במיון של קפלן. נישקתי את פנדה מליון נשיקות, בכיתי המון, התרגשנו, ויצאנו - אמרתי לחייזר שזו פעם אחרונה שאנחנו יוצאים מהבית כזוג בלי ילדים.. פגשנו את אבא שלי מוכן כבר עם הטפסים והמדבקות, והלכנו למחלקה. דבר ראשון שאלתי אם שמרו לי חדר לבד כמו שהבטיחו – שמרו! כבר נרגעתי, כי ידעתי שלא אוכל לעבור את הלילה בלי שחייזר יישן איתי. האחות נכנסה עם משחת אורנה 19 שהזכירה לי את ראשית התיכון, גילחה את האזור והודיעה שעכשיו קטטר! אני זכרתי את ההמלצה לא להסכים להכנסת קטטר ללא הרדמה אם במילא ידוע שאקבל אפידורל ולא הסכמתי. האחות ניסתה לשכנע וטענה ש "כאן יש יותר פרטיות מאשר בחדר ניתוח", מה שהכניס אותי להתלבטות רצינית, באמת לא רציתי הכנסת קטטר מול הרופאים (ניתוח זה פחות מביך..) אבל לבסוף ניצח הפחד מהכאב והתעקשתי לחכות עם הקטטר. הישג נוסף שלי – הצלחתי להסיח את דעתה של האחות בשאלות שונות עד שהיא שכחה את הבטחתה להביא אצטון ולהוריד לי את הלק.. גם לתת לי לשתות חומר סותר חומצה היא שכחה... חוקן כבר עשיתי לעצמי בבית כמה שעות קודם – אז גם מזה היה לי פטור. הגיע רופא והכניס אינפוזיה, ואחריו הסניטר הנחמד דורון, שלקח אותי במיטה לחדר ההמתנה לניתוח. הניתוח חיכינו בחדר ההמתנה שהיה מלא בעוד מיטות עם חולים, כולם נראו לי די שלווים יחסית אלי.. לידי שכבה איזו אישה שבעלה ואימה באו לבקר אותה לפני הניתוח, לקחו אותה לפני, וכל גם את כל שוכני החדר אחד אחד, אני נשארתי אחרונה.. זהו, דורון מגיע שוב, נשיקה לחייזר ואני מובלת פנימה במסדרון לתוך חדר הניתוח שלי. בדרך ראיתי עוד כמה חדרי ניתוח פתוחים ורופאים רכונים על הפציינטים, פעם ראשונה שאני רואה את זה מנקודת מבט של מנותחת..(ראיתי פעם ניתוח קיסרי שאבא שלי ניתח, כמובן שאז זה נראה לי קלי קלות..). נורא פחדתי מזה שלא אפשרו לחייזר להיות איתי בניתוח, פרוטקציה או לא – בקפלן זה נחשב ממש ל- ייהרג ובל יעבור לאפשר דבר כזה.. ואבא שלי הודיע מראש שהוא לא יהיה בניתוח למרות שכולם, ואני בראשם, התחננו שכן יהיה. מסתבר שבזה היה קשה לו לעמוד. בסוף הוא אמר לי יום קודם ש "כנראה שאחד מאיתנו (הוא או חייזר) יהיה איתך בניתוח", מה שהסתבר בסוף כדמותו של אבא שלי במסיכה ובגדי מנתח משקיפה על הניתוח מבעד לדלת עם חלון זכוכית כמו של צוללת, ועושה לי סימנים מעודדים עם הידיים.. זהו. העבירו אותי מהמיטה לשולחן הניתוחים, ואז הגיעה המרדימה, רק מה, מרדימה אנונימית ולא זו שהובטחה, הבכירה. בדיוק אבא שלי לא היה , אז ביקשתי מדורון הסניטר שילך מהר לקרוא לו, לפני שהנ"ל תספיק לבצע בי את זממה, ובינתיים הודעתי לה שמחכים לאבא שלי. כשהוא הגיע הוא הודיע לה בעדינות ש " ד"ר פרשקו חשבה להיות פה היום.." וההיא מיהרה להתקפל.. דווקא נחמדה, אבל לנו הבטיחו את פרשקו, וההרדמה היתה החלק הכי מפחיד עבורי, כל הזמן פחדתי שהאפידורל לא יעבוד ואצטרך הרדמה כללית (ממנה כמובן לא אתעורר לעולם) או לחילופין שיחשבו שהאפידורל עובד אבל בעצם הוא לא יעבוד וארגיש את כל הניתוח.. הגיעה ד"ר פרשקו החמודה והיפה. הסתובבתי על הצד ודורון הסניטר החזיק אותי, הוא היה מאוד חמוד ואנושי, עזר לי לכסות את עצמי כל הזמן, ולא לזוז בזמן הדקירה והזרמים שהרגשתי בעקבותיה. אני זוכרת שהופתעתי מזה שאחרי זריקת ההרדמה המקומית עדיין הרגשתי קצת כאב ואת הזרמים, חשבתי לפני כן שאחרי ההרדמה המקומית לא ארגיש כלום. אבל הגדרתי לעצמי בראש באותו רגע את החוויה כ " אפידורל - לא נעים לא נורא". אני זוכרת שבאותם רגעים של שכיבה חסרת אונים על הצד וציפייה להשפעת האפידורל חשבתי על עידית (עידיתוש) שבטח חושבת עלי עכשיו, וכמובן על פנדה שלי שבבית. ההרדמה הצליחה, ולשמחתי לא הרגשתי את הרגליים! אפשר להגיד שהפחד הגדול שלי היה מאחוריי, ההרדמה הצליחה! ביקשתי מדורון שיודיע לחייזר שבחוץ שלא הצטרכתי הרדמה כללית והכל בסדר, אבל הוא טען שאסור לו למסור מידע בכלל.. שמו קטטר אפילו בלי שידעתי (טוב שלא הסכמתי קודם, הרופאים עדיין לא הגיעו לחדר, היו רק אחיות וסניטרים). נכנסו הרופאים המכובדים וד"ר פרשקו סיפרה שהיום יום ההולדת של בנה, וזה יום מיוחד כיוון שהיום גילה כפול מגילו, היא בת 48 והוא בן 24. אמרתי לה שאת בנה לא אשכח לעולם והבטחתי לעצמי להתקשר מדי שנה ולאחל לה מזל טוב עבורו! לדעתי סה"כ היו בחדר אולי עשרה אנשים כולל האחיות, הסניטר ורופא הילדים. ראיתי שאין שעון בחדר הניתוח וביקשתי ממנה, וגם מאבא שלי, שידווחו לי מה הזמן המדויק בו אילון יוצא מהבטן, והיא הבטיחה. קשרו לי את הידיים לצד, אבל הן כל כך רעדו.. מתתי מפחד.. הידיים ממש קפצו למעלה וכל הזמן ד"ר פרשקו ניסתה להרגיע והחזיקה לי אותן בכוח. היא הוסיפה לי אנטיביוטיקה מסוימת לעירוי, ואמרה שאני לא רגישה לה, למרות רגישותי לפנצילין. הניתוח התחיל בשמונה עשרים וחמש . הרופאים ניסו להתבדח עם החולה כל הזמן, להסיח את דעתי.. כעבור חמש דקות ד"ר פרשקו מצביעה על לוח זכוכית שבתיקרה, עליו משתקפות דמויות הרופאים, ומודיעה לי להסתכל, כי תיכף אראה את התינוק.. כל כך מהר, אני לא מאמינה! (למרות שקראתי קודם בסיפורי הלידה ) ובאמת כעבור חמש דקות מתחילת הניתוח אילון בחוץ! אבא שלי מסמן לי מאחורי הדלת תנועת ניצחון עם האגודל ואני מחייכת בחזרה, וד"ר פרשקו מראה לי את השעון ומכריזה – "שמונה וחצי בדיוק!" אבל – לא שומעים כלום.. עוברת לה דקה ארוכה ארוכה ואז הוא מתחיל לצרוח, להרים את חדר הניתוח בצרחות.. המנתח אומר לו - "שקט יא עיראקי קטן" (אבא שלי זה העיראקי הגדול..) אבל זה לא עושה עליו רושם.. עוברות עוד איזה שתי דקות וד"ר פרשקו מגישה לי לפנים יצור קטן ויפהפה, וורוד נקי וריחני, לא כמו הסיפורים על התינוקות שיוצאים מלאי וורניקס או דם – והוא כזה מתוק.. הדמעות זולגות וזולגות ואני מכסה לו את הפרצוף בנשיקות, ומרגישה ממש כאילו אני מנשקת את חייזר, יש אותו מגע לפנים שלהם, ואותו מבנה, ואותה צורה בדיוק – דמיון מדהים! פשוט חייזרון קטן מתוק ויפה. לא יכולתי לגעת בו או להחזיק, כי הידיים היו קשורות, אז רק נישקתי..ואז היא לוקחת אותו ויוצאת לאבא שלי עם שובל של אחיות אחריה שהחליטו שאילון דומה לאבא שלי (בכלל לא..) ויצאו אליו.. אני ביקשתי ממנה לוודא שאבא שלי בסדר, קצת חששתי לו עם כל ההתרגשות הזו, והיא הרגיעה אותי. אילון הגיע לאבא שלי שהעניק לו טיפול ראשוני של הצטרפות למשפחה (צביטות בלחיים) ואח"כ הראה אותו לחייזר שחיכה בחוץ. בדיעבד התברר לי שאילון נולד עם חבל הטבור כרוך סביב צווארו ונזקק להנשמות באמבו ואף למספר עיסויי לב (!) עם היוולדו, ולכן ניתן לו ציון 6 מיד עם הלידה, וכעבור דקה ציון 10! ועוד אחרי הניתוח הודיע לי אבא שלי שהוא לקח זמנים והשעה המדויקת בה הוא נולד הינה..שמונה שלושים ושלוש! הפרש של שלוש דקות ממה שאמרה ד"ר פרשקו.. לא ברור לי איך תיושב הסתירה.. זהו, עוד רבע שעה עוברת וגומרים לתפור אותי, אני נותנת נשיקה לד"ר פרשקו, מנקים אותי, מעבירים אותי למיטה ומשם להתאוששות. חדר התאוששות אני פוגשת את חייזר המתרגש והדואג ואומרת לו שעשינו את זה, זהו, הכל מאחורינו, יש לנו ילד! הניתוח עבר בשלום ואצל אילון הכל בסדר! חייזר כבר הספיק לראות אותו קודם, ואפילו ליותר זמן ממני.. הוא היחיד (עד היום) שלא מצליח לראות את הדמיון המדהים ביניהם.. חייזר ואבא שלי יושבים לידי בהתאוששות, מה שאסור בד"כ, מדי פעם מגיחים החוצה לתינוקיה או לטלפן להודיע לכולם שהכל בסדר. ההרדמה עדיין לא פגה, והכל די בסדר.. אני מרגישה צמא נוראי ומפנטזת על בקבוק מי עדן קפוא , כמו זה שנמצא אצל חייזר בתיק.. אני מתחננת שייתן לי קצת אבל הוא פוחד, אז מכל אחות שעוברת אני מבקשת שלוק ומקבלת לתוך הפה אמפולת מים פיזיולוגיים.. שתיתי ככה די הרבה.. בסוף גם חייזר התרצה ונתן לי מהבקבוק המיוחל.. הרעידות , או יותר נכון הקפיצות שהיו לי בידיים כבר מהניתוח ממשיכות גם עכשיו, והאחיות מחליטות שקר לי (לא נכון), מכסות אותי במין שמיכה תרמית ומתחתיה מכניסות שרוול מפזר חום, כזה ששמים באוהלי חתונות בחורף.. אני מתחממת, אבל אז גם מתחילים גירודים נוראיים בכל הגוף, בינתיים אני מרגישה אותם מהמותניים ומעלה, במיוחד מגרד לי הציצי.. נותנים לי לעירוי תרופה לזה, היא לא כל כך עוזרת. מסתבר שהאנטיביוטיקה שניתנה לי בניתוח גרמה לי לתגובה אלרגית, אני בכל זאת רגישה לה. לאות הזדהות מתחילות גם שתי הבחורות ששוכבות לידי להתגרד בטירוף גם הן, והאחיות צוחקות שאני לא לבד! אחרי שהגירודים שוככים קצת מגיעה רופאה שמבקשת שאדרג את הכאב שאני מרגישה בסולם שבין אחת עד עשר, אני עונה שתיים, ותוך חמש דקות מאוד מצטערת על תשובתי, ההרדמה מתחילה לפוג ואיתה כאבי ת ו פ ת שמתגברים מרגע לרגע.. שוב תרופות שלא עוזרות לתוך האינפוזיה, עד שאבא שלי הולך וחוזר ועמו אחות עם תרופת פלא - פטידין פנרגן – הצלה! בבת אחת אני שוקעת לתוך נמנום נעים, לא מרגישה בכאבים, הדיבור נהיה כבד וקשה לי להגות מילים (ואז עידית מתקשרת..) והכל נראה הרבה יותר טוב.. בכל זאת ניסיתי להישאר ערה, עשיתי לחייזר המודאג פרצופים מצחיקים כדי שיירגע (הוא אמר לי אח"כ כמה שמח לראות את הפרצופים האלה, הוא כל כך ריחם עלי ודאג..) וגם ניסיתי להישאר ערה כדי לסכל את מזימתו של אבא שלי לחטוף ממני את חייזר לשם ארוחת צהריים משותפת בחדר האוכל של בית החולים.. (לא הצלחתי..) עברו שעתיים, אני מובלת למחלקה, דבר ראשון חייזר מוציא את התמונה של פנדה ושם בהישג עין..ואת השעות הבאות אני כבר לא כל כך זוכרת.. חייזר הביא לי את אילון , אבל אני לא ממש זוכרת את הסיטואציה. אמא שלי ואחי באו לבקר, ואז התחלתי ממש לבכות מכאבים, ושוב קיבלתי את תרופת הפלא – פטידין פנרגן. הכאבים היו כל כך חזקים ולא יכולתי לזוז מילימטר במיטה, עד כדי כך שכשהאחות ביקשה שאסתובב כדי שתוכל להזריק לי – אמרתי שאני מוותרת על הזריקה כי אני לא מסוגלת לזוז. עד היום לא ברור לי איך ירדתי מהמיטה בערב, בעצם כן ברור לי.. כל כך פחדתי מהתאוששות ארוכה, עד שהפחד הזה הניע אותי טוב טוב.. מותר לרדת אחרי 12 שעות, אני ביקשתי לרדת כבר אחרי עשר. זכרתי היטב את המשפט (הנכון!) שהופיע בסיפורי הלידה על כך שמי שקמה מוקדם ולא מוותרת מתאוששת בקלות – ולא ויתרתי. הגיעו שתי אחיות (וחייזר) לעזור לי לרדת וזה בהחלט זכור לי כשיא הכאב של כל הניתוח.. כאבים שכמעט התעלפתי מהם, הבנתי את הביטוי "נעתקה נשימתי" כי פשוט נשארתי בלי אוויר מעצמת הכאב. ישבתי קצת בכורסא ואח"כ קמתי והתחלתי ברונדלים לאורכן ולרוחבן של שתי המחלקות, במשך משהו כמו שעה. חזרתי למשימה הלא פשוטה בכלל של פיפי – (להתיישב ולקום היה נורא קשה) ולמיטה עם חברי הפטידין וחייזר על מזרן לצידי – שנינו נרדמנו ברגע.. בימים הבאים הלכתי והתאוששתי, בבוקר היום השני כבר התקלחתי לגמרי לבד – איזה כיף! בזכות העצות של טובה הבאתי אתי מלאי של מיץ שזיפים ותה בבונג מהבית, כך שלא נרשמו בעיות בגיזרה זו... מאחר שכך כמובן שלא אחת כמוני תיצמד לתפריט בית החולים, ואם הייתן מפתיעות אותי בלילה בחדר, הייתן מוצאות אותי זוללת עוגיות ובייגלה שהוטמנו בתוך צלחת חד פעמית מתחת לשמיכה, למען לא יישארו עקבות.. דאגתי גם לסגור את הוילון בחדר, כדי שאם ייכנס מישהו אוכל להחביא את הממצאים המרשיעים.. עכשיו אתן מבינות למה אילון יצא כזה פרעסר? את אילון לקחתי לביות מלא החל מאמצע היום השני, לא יכולתי לסבול את המחשבה שהוא שוכב לו לבד שם בתינוקיה, היה קצת קשה לקום אליו כשהצטרכתי – אבל היה כיף איתו! בעשר בלילה לקחו לי אותו עד חמש בבוקר, אבל למרות הכאבים הייתי קמה והולכת לבקר אותו גם אחרי שחייזר הלך הביתה לאחר שהשכיב אותי לישון.. ביום השני שכבתי בחדר, אבא שלי וחבר טוב לידי, חייזר בדיוק הלך הביתה לכמה שעות, ופתאום דפיקה בדלת ומופיעות פנים לא מוכרות, ואחריהן בטן גדולה, ואני שומעת צחוק: "לא תנחשו מי אני.. כרמית!!!" איזו חמודה! באה לבקר מבלי שנפגשנו אף פעם קודם! בקושי דיברנו קצת בטלפון! הביאה איתה עוגה מדהימה ומתנה, וכמובן גם את חיים החמוד (ואת נווה בבטן). ובנוסף את הדפים מהפורום עם הודעתה של עידית על הלידה והתגובות שלכן! איזה כיף היה לקרוא את זה! תודה כרמית! וביום השלישי מי באה לבקר? לכבוד מי סחבתי את עצמי עד השער של בית החולים? נכון! לכבוד פנדה המתוקה שהשתגעה משמחה, נישקתי אותה וחיבקתי אותה ובכיתי מהתרגשות, הודעתי לה שעכשיו יש לה אח קטן.. קיוויתי כל כך שהיא תבין ולא תהיה עצובה, הבובה שלי.. הביקור שלה מאוד עזר לי ונתן לי כח, אני כל כך אוהבת את היצור השחור הזה! הימים עברו כשמיום ליום הרבה יותר טוב, היחס במחלקה נהדר, כל האחיות מקצועיות ונחמדות, הרופא שעורך ביקור בבוקר נחמד ביותר (ובכלל לא לוחץ על הבטן כדי שייצא דם, מאיפה הגיעה ההפחדה הזו?!) הורדת התפרים לא כאבה, הכל הכל היה בסדר. הדבר היחיד הזכור לי דווקא לרעה זה הנסיונות, שגבלו ממש בהצקה, לשכנע אותי להניק במקום לשאוב.. לא היתה אחות אחת מהתינוקיה שלא צבטה באכזריות ובתנועות סחיטה סיבוביות את הפטמות שלי, וכנראה בגלל כאבי שרירי הבטן לא העפתי למישהי מהן איזו בעיטה.. השתחררנו ביום חמישי, הלבשנו את החייזרון בבגדי ה"בייבי גאפ" שלו שנקנו חודשים ספורים קודם, כמה דימיינו אותו לובש את כובע הפסים הזה.. הוא חייזרון מתוק וילד טוב חמוד ויפה, ואני אוהבת אותו מאוד מאוד מאוד! אני עדיין לא ממש קולטת שהוא שלי, מחכה כבר שיגדל קצת, שיהיו לו רצונות שאוכל להגשים לו, שאוכל לשמח אותו, איזה כיף זה יהיה! אני מאחלת לעצמי את הלידה הבאה באותה מתכונת, עם אותה סביבה תומכת, אותו צוות רפואי מעולה, אותה התרגשות ואותה מתנה יפה שבאה בסופה. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 13/11/2001  22:4 מיליון ואחת נשיקות לאוצר!!! ל"ת - כרמית האוהבת 13/11/2001  22:4 כלבובה - איזה סיפור מקסים !!!! לא רק מרגש הפעם הוא גם מצחיק עד דמעות - עידית 13/11/2001  22:47 נשיקות מחגית - יופי של סיפור! ל"ת - חגית 13/11/2001  22:55 אוי כלבובה שלי - תיתי 14/11/2001  0:48 Congratulations and enjoy your new treasure! ל"ת - Ilana Shemesh 14/11/2001  11:34 כלבובה, סיפור מקסים שבסופו המתנה המדהימה ביותר שיכולה להיות - אשרת 14/11/2001  12:17 סיפורי לידה תמיד היו הז'אנר הספרותי האהוב עלי בפורום, אבל זו הפעם הראשונה ש - ורד 14/11/2001  12:48 כלבובה, אני לא מכירה אותך בכלל - מיכאלה 14/11/2001  12:49 כלבובה, באמת מרגש. יפה סיפרת את הסיפור האישי והמדהים. מאחלת לכם ים של אהבה ונחת. לת - אורית 14/11/2001  12:51 סיפור לידה קיסרית מהנוגעים והמרגשים שקראתי בחיי! - רותי קרני הורוביץ 14/11/2001  12:58 כל כך הזדהיתי איתך, ממש מרגש לקרוא - ושוב מזל טוב - ל"ת - רויטל 14/11/2001  13:18 כלבובה יקרה, תודה על הסיפור הנפלא, שמזכיר שוב שהדבר הכי חשוב בלידה הוא שנולדים בה תינוק ואמא! (ל"ת) - ענת ב 14/11/2001  13:49 איזה סיפור מדהים ומרגש - אני עדיין בוכה מרוב התרשות! מזל טוב מכל הלב! (ל"ת) - תמר (החדשה) 14/11/2001  13:56 איזה יופי! כל כך עדין ואמיתי ומרגש! אני מאד רוצה לראות את איילון החייזרון המתוק. אולי תשלחי לי תמונה?ל"ת - סיגלגלי 14/11/2001  14:50 לכלבובה - תודה על הסיפור המרגש. המון מזל טוב והמשך הנאה מגידולו של איילון (לת) - רותמית 14/11/2001  15:56 WOWWWWWWWWW - ריש 14/11/2001  19:9 כלבובה, תודה לך על הסיפור הנהדר (והמפורט!) - מיכל 14/11/2001  19:57 וואללה, כלבובוש, בחיי שהיה שווה לחכות עד עכשיו לסיפור הלידה. - איריס הדס 14/11/2001  22:22 כלבובה יקרה, - טובה קראוזה - דיאטנית קלינית 14/11/2001  22:40 מזל טוב, ואל תדאגי, כבר עכשיו את מגשימה את רצונותיו של אילון ונותנת לו את המתנה הנפלאה ביותר - אהבה והנאה. שיהיה נהדר גם בהמשך (ל"ת) - אורית גודקאר, פסיכולוגית חינוכית מומחית 14/11/2001  22:42 שתי מילים לי אליך: א ת מ ק ס י מ ה!!!! לא פלא שגם יצרת לידה שכזו (ל"ת) - רווית 14/11/2001  22:49 Beautiful story! wishing you and your family love, happiness and good health - Efrat_L 15/11/2001  3:50 ודה לכולכן על התגובות, לורד ומיכל המון בהצלחה! ל"ת - כלבובה

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש