טל – יומנו של נגמל
יום חמישי, 18 באוקטובר 2007
אבא ואמא החליטו שזהו. אין יותר הנקה כל שעתיים בלילה. קמצנים. אמא אפילו קצת בכתה השבוע וצעקה משהו על זה שהיא לא יכולה יותר ושהיא חייבת לישון לילה שלם. אבא והיא תקתקו כל מיני דברים במחשב והתייעצו בקולות רציניים עם כל מיני אנשים. בלילה אמא אמרה לאבא שהיא משקשקת והם החליטו שהיא תלך לישון על הספה ולא תתערב לו. אבא הבטיח לה שבשעה שש בבוקר הוא יקרא לה להניק, וכדי להרגיע אותה אמר בקול נמוך כזה, "עשיתי כבר כמה דברים יותר קשים מזה בחיים שלי". אמא הלכה לישון בסלון אבל לא כל כך נרדמה, אז שמעתי אותה הולכת למטבח, פותחת את הצלופן של החמישיית שוקולד מריר (שהיא תמיד קונה ואומרת ש"זה לאפייה"), ושוברת לעצמה כמה קוביות. ועוד כמה. אחר כך שמעתי שנפתחה גם שקית של תפוצ'יפס פג תוקף. בשעה אחת בלילה התחלתי לבכות. בכיתי בכי קצת מוזר, אמא אמרה לאבא בבוקר ש"זה היה בכי של צער ולא של רעב". אבא ישב איתי המון זמן על כסא הנדנדה, עד שנרגעתי. בסוף הגיע האור. אמא נכנסה, פתחה את התריסים, אמרה משהו על זה שהבוקר הגיע, ונתנה לי ציצי. ידעתי. אף פעם אסור לאבד תקווה.
יום שישי, 19 באוקטובר
אמא השכיבה אותי לישון ונתנה לי המון ליטופים ונישוקים. היא דיברה יותר מדי, וכל הזמן חזרה על הפטפוט החדש הזה שלה: "טליק, בלילה ישנים - בבוקר אוכלים". מעניין. אולי היא עושה איזו סדנא. בסוף הסכמתי להירדם ואמא שוב הלכה לחדר החדש שלה בסלון והרעישה עם העיתונים. בשש בבוקר בדיוק, כשאבא ואני היינו באמצע התלטפות מרדימה, אמא פרצה לחדר ופתחה את החלונות. אבא קפץ ואמר לה "מה את עושה, עוד רגע הוא היה נרדם!", ואמא אמרה "חשבתי שסיכמנו". אבל כבר לא היתה לה ברירה, כי ראיתי אותה, וישר קיבלתי ציצי. בגלל שהיה יום שבת, אבא ביקש מאמא שתיקח אותי קצת לסלון כדי שהוא יוכל לישון, וכיסה את הראש שלו בכרית. אבל מתחת לכרית הוא אמר לאמא "בכלל לא קמנו הלילה, הצלחתי להרגיע אותו בליטופים, בשכיבה". אני חושב שאמא מעריצה את אבא.
יום שבת, 20 באוקטובר
לאמא יש איזו מנטרה חדשה שהיא אומרת בטלפון לכל החברות שלה כשהיא חושבת שאני לא שומע. היא אומרת להם ש"הולך ממש טוב" וש"זה לא ייאמן ממש", ואז עוברת לדבּר יותר חלש ואומרת ש"כולם אומרים שבלילה השלישי מגיעה השטוזה". אני לא יודע מי זו שטוזה, אבל אני מקווה שיש לה ציצי גדול.
בכל אופן, בראשון בבוקר אמא קמה רעננה ואמרה שישנה שבע שעות ונישקה את כולנו. אבא אמר לה "שתיים-שלוש החזרות מוצץ, וזהו". אמא אמרה שהספה מאיקאה ממש נוחה, ושמבחינתה אפשר להמשיך עם הסידור החדש עד שאעלה לכיתה א'.
יום ראשון, 21 באוקטובר – יום חמישי, 25 באוקטובר
עברו עוד ארבעה לילות. בכולם ישנתי מתשע בלילה ועד שש בבוקר, עם התעוררות סמלית אחת או שתיים באמצע, שאבא טיפל בהן במהירות וביעילות על ידי צי של מוצצים שמרפד לי את המיטה. הוא פשוט שולח יד, עוזר לי למצוא מוצץ, נותן ליטוף חם ביד הגדולה שלו, ואני חוזר לחלומות המתוקים שלי. אמא אומרת שזה פשוט נס, וכל היום מספרת עליי בטלפון לחברות שלה. אתמול היא שאלה את אבא מתי הוא חושב שכדאי לה לחזור לחדר שלהם, ואבא שאמר שכדאי לעשות את זה בשלבים. אחי הגדול שאל מה זאת אומרת "בשלבים", ואם אמא תישן חצי לילה בסלון וחצי לילה ליד אבא, אז אמא צחקה ואמרה שלא, ש"בשלבים" זאת אומרת שהיא תישן קודם כמה לילות בצד של אבא ורק אז תחזור לישון קרוב לטל, אז אחי הגדול עשה פרצוף מופתע ואמר "אה, לא ידעתי שיש לכם צדדים קבועים".
אבא אומר שהוא עדיין ישן "שינה דרוכה". אמא ישנה שבע שעות בלילה ושמעתי אותה אומרת ש"אין מה להשוות, אני אדם אחר". אני מקווה שהיא סתם מתבדחת, כי למרות שיש לה לא מעט חסרונות, לא הייתי רוצה שתהפוך לאדם אחר רק בגלל שהפסקתי לינוק בלילה.
אה, וכבר אין לנו יותר שוקולד לאפייה בבית. כל החמישייה נגמרה.
|
תוכן ההודעה:
|
