אז הנה אני.. שבוע 30 הריון שלישי, יודעת כבר שלא אוכל להניק. זה לא שאלה של פרשנות או יעוץ של יועצת הנקה. פשוט לא יכולה.
ההנקה של הגדול שלי נגמרה כשהיה בן חודשיים, בבכי גדול וממש באבל. את הקטנה הנקתי שבועיים, הפעם הייתי יותר מוכנה, למרות שגם פה הייתי צריכה להתאבל.
ועכשיו אני יודעת שאין באפשרותי להניק.
להשלים עם זה הצלחתי, איכשהוא... ופתאום מה שצץ בחלומות, בימים האחרונים, זאת תגובת הסביבה. אני יודעת שזה אדיוטי אבל אין לי כח להתחיל לסביר או לשמוע ולראות שתיקה רועמת. אין לי כח שישאלו אותי האם התיעצתי עם יועצת הנקה. אין לי כח לשבת עם חבורת נשים מודעות ואינטלגנטיות בגן המשחקים היאפי באזור מגורי, שיתהדרו בפני בהנקות של שנה ושנתיים ויביטו ברחמים בילד שלי.. וגם יהנהנו במרץ, יגידו לי שבאמת לי אין ברירה אבל יש נשים אחרות... או ללכת לשומרי משקל ושהשאלה הראשונה היא " את מניקה?" . ואני גם מפחדת ממה יקרה אחרי הלידה... איך בדיוק להגיד שאני לא מעוניינת לנסות להניק. ואיך בכלל אפשר להיות בביות מלא עם הילד ללא הנקה?
איך להתמודד עם הסביבה הביקורתית, החורצת דין, הידענית.. בלי להתנצל?
והכי אני לא רוצה זה להתנצל... אבל אפילו לכתוב פה את שמי אני לא מסוגלת.
שולחת בלי לקרוא.
|
תוכן ההודעה:
|
