מרים היא נערה בת שתים עשרה. הגיעה אלי כבר מספר פעמים, ועברה בנחת כמה סתימות קטנות. לא עניין גדול. עבורי- מנוחה מילדים קטנטנים. לא ראיתי שום בעיה בטיפול בה. נותרו ארבע סתימות בשיניים קדמיות. כאלה שיראו בכל חיוך, ולכן ביקשתי ממנה לקבוע תור ארוך מהרגיל, כך שיהיה לי זמן להתאים צבע וצורה, בצורה שתשביע את רצון שתינו. יום רביעי היה רגוע במיוחד. הכל היה שקט, ואף אני התחלתי לחוש בריחה הערב של החופשה המתקרבת. להפתעתי, נכנסה לחדר אמה של מרים, וביקשה ממני מה שבדרך כלל מבקשים הורים לילדים חרדים במיוחד, לפני שהכירו אותי. "תתחשבי בה, תנסי להיות עדינה". כבר התחלתי לבדוק בתיק, מה עוללתי למרים האומללה בפעם הקודמת, שגרם לחלחלה שכזו. לא היה שום דבר מיוחד. סתימה קטנה. ממש לא הבנתי מה הלחץ. מרים, ובפעם הראשונה גם אמא, נכנסו יחד לחדר. מרים נשכבה, דרשה מאמא את ה- MP3 שהכינה מבעוד מועד (מעולם לא הביאה אותו למרפאה). הפסקתי את ההכנות לטיפול וישבתי להתיר את הפלונטר באוזניות המכשיר. עצבן אותי שהוא מונח לה כל כך קרוב לסנטר. עדיין לא הצלחתי לקלוט מה הלחץ. מרים התחילה להאזין למשהו. אני שמעתי רק את החצוצרות, מבעד לאוזניות. נתתי בידה מראה, ויחד בחרנו צבע מתאים לסתימות. הודעתי, שלא אאלחש את השיניים הפעם (האילחוש באזור הקדמי כואב ומרדים גם את האף). ראיתי סימני הקלה. התחלתי לקדוח ולסלק את העששת. מרים לא הנידה עפעף. לא מדובר בחורים עמוקים במיוחד, ואז נפל האסימון. אמא ראתה שהטיפול עובר בשלוה ונחת, והחלה לספר על טיפול קשה שעברה בשן קדמית, על אילחוש כואב נורא. הבנתי שמרים עברה הכנה מדוקדקת בבית. מרבית הטיפול התעסקתי במתן צורה נאותה לסתימות. כואב או מרעיש- זה לא. ליטשתי את שתי הסתימות שעשיתי, וביקשתי ממרים להביט במראה, לאשר את עבודתי. נאלצתי לנפנף לה, כי היא היתה שקועה כל כך במוסיקה ולא שמה לב למראה שהושטתי לעברה. אחר כך, ביקשתי רשות להמשיך ולטפל בשני החורים הנוספים, אם כבר מצאנו צבע מתאים (אפילו מאותו בית חרושת עלולים להיות הבדלים בצבע. למה להסתכן?) הפעם כבר חזרה מרים הרגילה. כבר לא היו פחדים ולא חששות. העברנו עם אמא זמן חביב של צחוקים ובדיחות, אוירת המתח נמחקה, והחיוך של מרים הפסיק להיות מחורר ולגרום לי צמרמורת. אני מצטערת שלא ביקשתי לשמוע, למה בדיוק האזינה מרים.יודעת רק שבטוח שהיו שם חצוצרות.
|
תוכן ההודעה:
|