התקשרתי ליולי, הסייעת, להודיע לה מתי מתחיל יום העבודה. ההתלבטות היתה קשה. שיא פחדיה של יולי הוא נעם הנורא. ילד בן אחת עשרה או-טו-טו. כשהגיע בשנה שעברה לטיפול, כמעט שבר את ידה, בעודה משגיחה עליו ומונעת ממנו להזיז אותי ואת מקדחי הפועל עמוק בתוך פיו.
מצד אחד, הפיתוי לתת ליולי לבוא בנחת למרפאה, היה גדול, אבל נפלט לי: הפציאנט האחרון, הדובדבן שבקצפת, הוא נעם הנורא!
יולי הודיעה שהיא מתכננת שפעת פתאומית. רק המצפון המפותח וחוש האחריות, מנעו ממנה לקיים את זממה, והיא הופיעה למרפאה.
לאורך כל היום קיטרנו על המצפה לנו בסופו. אפשר לחשוב שנסראללה בעצמו עומד לבוא, ולא ילד. (חבל מאד שנסראללה לא בא!)
השעון לא ריחםעלינו, לא עצר ובדלת עמד נעם.
יולי, בדרך כלל בחורה שלוה וטובת מזג, היתה עצבנית מאד. ציפתה למלחמת גוג ומגוג. נעם התישב על הכיסא, צולם במהירות והתברר שיש לעשות סתימה אחת ולעקור שן שטיפלתי בה מזמן, והגיע זמנה. השן הקבועה בקעה מתחתיה, והגיע זמנה של החלבית ללכת. נשמנו עמוק ויולי הלכה לשתות מים מהקולר.
כמו בלון שיצא ממנו האויר, נשארנו רבע שעה אחר כך המומות ומופתעות. השן נסתמה. השניה נעקרה, המתנה נבחרה וזהו! נעם שיתף פעולה בלי גוג ולבטח ללא מגוג. אני סיימתי את הטיפול במהירות ויום העבודה נגמר.
נראה לי שמעתה אחרי הודעה ליולי "היום יהיו פציאנטים קשים, תנוחי הרבה קודם" לא תבוא השאלה "נעם?". הוא יצא מהרשימה.
|
תוכן ההודעה:
|
