הפעם יצאה שרה הסייעת לחופשה, ואני עבדתי בפעם הראשונה עם מריה. מריה הוזהרה מראש, שלא תלקק דבש איתי, ובאה די מתוחה לעבודה למרות שהיא מנוסה בעבודתה ושיננית בכלל.
הפציאנטים הראשונים היו מהסוג הרגוע, ומריה "פתחה פה לשטן" והביעה תמיהה על האזהרות חסרות הבסיס. לא כל כך קשה לעבוד איתי! אבל אז הגיעה דניאלה.
דניאלה בת השבע בעלת שיניים הרוסות. באמת הרוסות. וגם חוסר חיבה עמוק למרפאות שיניים ולרופאי שיניים באשר הם. הביקור החל בסרוב מוחלט לשבת על הכיסא. עבר לנסיונות השתוללות (בכל זאת, ילדה די גדולה) ולצרחות שבר. נראה שמריה החלה להבין למה התכוונו אלה שנדו לה על מזלה הרע לעבוד לצידי.
ניסיתי לחשוב מה עדיף: טיפול קצר יחסית בשתי שיניים, דבר שיצריך הגעה חוזרת שוב ושוב, או טיפול ארוך וממושך, אבל לפחות רבע פה מסודר. קשה מאד להחליט במצב כזה, אבל דניאלה השלימה עם רוע הגזרה, בייחוד כשגילתה שלא כואב, ועברה מבצע גדול של שני קיטועי מוך, שני כתרים, סתימה ואיטום חריצים.
דניאלה המסוחררת, קמה מהכיסא לבחור מתנה, לא מבינה, שיש עוד שלושה רבעי פה כאלה, המחכים לטיפול.
אחריה נכנס אל החדר ברק בן הארבע. ברק הגיע אלי לפני כשבועיים עם שפה נפוחה ומבהילה. מה עושים במצב כזה בכלל? שמתי אז אנטיביוטיקה בתוך השן שגרמה לשמחה הגדולה. ברק הרגיש כל כך רע, שלא התנגד יותר מדי. נתתי גם אנטיביוטיקה לקחת דרך הפה, והזהרתי לפנות למיון, אם רואים שהנפיחות גדלה. אמא חזרה עם ברק ועם מכתב שחרור ממיון, בו ניקזו את המוגלה. ברק בהחלט היה בסיכון לזיהום במוח, אך האנטיביוטיקה בשן, האנטיביוטיקה בסירופ ופעולתו של הכירורג, בהחלט הביאו לשקט. השן לא כואבת, שום דבר לא נפוח, ואצל ברק התקבעה דיעה רעה מאד על לובדי חלוק לבן באשר הם. היה לו כבר כח להתנגד, הפעם.
אמא סיפרה, שהתייעצה עם רופא, שהמליץ לא לטפל בשן המודלקת. לא לעקור אבל גם לא לעשות טיפול שורש. די התעצבנתי. מותר ואף רצוי להוועץ במי שרוצים, אבל למה במי שאף פעם לא מטפל בשיני ילדים ולא העז להעלות את דעתו על הכתב (ולקחת עליה אחריות?),למה? המלצתי לפחות למצוא יועץ ב"עניינים" ובכתב.
בינתיים התחלתי לטפל בשיניו האחוריות של ברק, שבעט באימו, ניפנף ברגליו, צרח ובכה והראה בכל דרך, את מורת רוחו מענייני טיפול שיניים. אי אפשר להאשים אותו. מריה ישבה ונדה בראשה. איך אפשר לטפל במשתולל עיקבי כזה?
ניסיתי להתנות את השארות האמא בחדר בכך שיישר את רגליו (ולא יבעט בה)
נתקלתי בסרוב מוחץ. כל נסיון להתחיל בטיפול, זכה לפרץ השתוללות חדש. מריה, שאינה מנוסה במשתוללים מקצועיים כאלה, הזיעה והתאדמה, אבל אחרי מאמצים לא מעטים, כוס מים קרים (לי), וסיפור מזעזע על הילד שבלע בטעות פיל, כי השתולל עם פה פתוח (כולל תאור פלסטי של הקולות שהשמיע הפיל ממעמקי כרסו של אותו בולע), פסקה מעט ההשתוללות, ושתי שיניים אחוריות טופלו. את הקדמית נשאיר לאחר ההתייעצות של האם. מריה כבר לא הטילה שום ספק באזהרות מפני. אני לעומת זאת, גיליתי שנורא שווה לעבוד עם שיננית כסייעת.
|
תוכן ההודעה:
|
