נשים יקרות,
אחרי הריון קשה, שמירה בבית ובאשפוז,תפילותי נענו והצלחתי להגיע עד לשבוע 36. ביום של שבוע 36 בשעה 21:00 התחלתי להרגיש צירים מסדר גודל שונה מאלה שליוו אותי שבועות רבים כל כך. בשעה 22:00, כשהבנתי שהם מופיעים בכל 10 דקות , התקשרנו לדולה המקסימה שלנו - ג'ויס באטלר, וסיכמנו שנצא לדרך וניפגש בבית החולים.
הגירסא הקצרה: הגענו לבית החולים ב- 22:45,ובשעה 23:45 הגיח לעולם הנסיך הקטן שלי. בריא, יפה, שוקל 2.400. ביקשתי להגיע לחודש תשיעי ובלי פגיה, וקיבלתי. על כך אני מלאת תודה.
בגירסא המלאה יותר: ג'ויס היתה אחרי 24 שעות של לידת בית, עם שעת שינה אחת. הבטחתי לה שזה יקרה מהר ושהיא תספיק לחזור לישון את הלילה בבית.
התקשרנו לחברה שהגיעה מיד לשמור על פיצי שכבר ישנה, התקשרנו להורים שלי ויצאנו.
כשהגענו לבית החולים היתה כבר פתיחה של 3 ס"מ וצירים כל 5 דקות. בין הצירים ג'ויס עשתה לי רפלקסולוגיה ובצירים עצמם לחיצות מדהימות בגב שלקחו איתן את הכאב. אפידורל לא רציתי. החלפתי מבטים עם בעלי היקר והאהוב, והבנו שזה מתקרב.
אמרתי להם שאני עומדת ללדת ממש בקרוב, בבדיקה היתה פתיחה של 5 ס"מ, והעבירו אותי לחדר הלידה. בשלב הזה אמא שלי הגיעה. בזמן של שמירת ההריון היא מאד עזרה לי והתקרבנו.כשהיא ביקשה להיות נוכחת בלידה , הסכמתי ואפילו שמחתי. היא הבטיחה לא להפריע.
הצירים היו תכופים וכואבים, ביקשתי ללדת על הריצפה, המיילדת של חדר הלידה לא הסכימה אז נאלצתי לעלות על המיטה.
עמדתי על הברכיים, נתמכת על ידיו של בעלי, אהובי. ברגע של הזדהות הוא אמר שאני יכולה לנשוך אותו - נשכתי. הוא שינה מלנשוך לללחוץ. הפסקתי מיד (הוא פסנתרן, וצריך את הידיים ללא פציעות קשות).
ואז התחלתי ללחוץ, ממש הרגשתי אותו מתקרב, את הבעירה למטה, צרחתי במלוא כוחותי כדי לעזור לו לפרוץ החוצה, והנה... יצא הראש, מיד אחריו השתחלו הכתפיים ושאר הגוף. איזה אושר הציף אותי. הסתובבתי כדי לקבל את פניו. הספקתי לראות את העיניים הדומעות של אמא שלי.
הוא היה בזרועות שלי, מכוסה כולו בלבן, כמו נלאך, עם ראש מלא שיער שחור.
נישקתי אותו, כמו שאני עושה עכשיו, ובכיתי, בעלי חיבק אותנו.
ןאז המיילדת חטפה לי אותו כדי לקחת אותו לבדיקה. הוא נולד קצת קטן, עם סוכר נמוך. לא הייתי מספיק מדוייקת בתפילות שלי, חשבתי שמה שביקשתי כולל להניק אותו מיד אחרי הלידה, ולהצליח להמנע ממשאבת החלב. טעיתי.
אחרי 10 ימים, השתחררנו סוף סוף הביתה, עם תינוקי שמפיץ סביבו אושר ואור ומתיקות אין קץ.
בתוך כל האושר הזה, אחי נפטר 3 ימים אחרי הלידה. הוא עבר תאונת דרכים לפני כמה שנים, שממנה לא הצליח להתאושש. ובכ"ז המוות שלו תפס את כולנו בהפתעה גמורה. הספקתי להגיע ללוויה. אנשים נישקו אותי כדי לברך על הלידה בלחי אחת, וניחמו אותי על אחי על הלחי השניה.
שני קצוות, מלאי עוצמה, את שניהם קשה לי לעכל.
מתנצלת שיצא לי ארוך, ומודה לכל מי שליוותה אותי בתקופה האחרונה. עכשיו אני מתכוונת להגיע לכאן יותר.
|
תוכן ההודעה:
|
