קצת מהססת וקצת מתביישת, אבל החלטתי בכל זאת לשאול אותכן.
בתי בת השנתיים ושמונה חודשים נמצאת בגן עד 4. ברוב הימים אני מוציאה אותה ואנחנו הולכות או הביתה, או לגינה (בימים היותר חמים), או לאכול גלידה ביחד. לפעמים אני לוקחת אותה לשעת סיפור במתנ"ס השכונתי, לפעמים ג'ימבורי בסביבה. יש לי עוד ילד בן שנה שנמצא בבית עם המטפלת שלו ולרוב אני צריכה לשחרר אותה סביב 4-5.
אני לא מצליחה ליצור קשר עם ההורים בגן. פשוט לא מצליחה. אני יודעת ששיחת חולין עם אחת האימהות היותר נחמדות בגן יכולה לפתור את הבעיה. אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לכך. יש לכך כמה סיבות: הצטרפנו לגן הזה בספטמבר, 18 מתוך 22 הילדים שבגן היום המשיכו משנה שעברה ונוצרו חברויות. בקושי אומרים לי שלום כשאני מגיעה לקחת את הבת שלי, שלא לדבר על כך שבקושי יודעים מי זאת הבת שלי ומי אני. נכון, אני לא אדם שמתחבר בקלות, נכון - אני לא אדם של SMALL TALK, אבל באיזשהו מקום אני מרגישה שאני חייבת לעשות את זה בשביל הבת שלי.
אני יודעת שרוב הילדים נפגשים פעמיים-שלוש בשבוע בשעות שאחרי הגן. חברתי הטובה טוענת שבגיל הזה אין לפגישות הללו משמעות עבור הילדים, אלא הפגישות הללו נעשות בעיקר בשביל האימהות. הילדים משחקים בצד, אימהות מקשקשות להן ואופס...הגיע זמן אמבטיה.
אני חייבת לציין שאני משחקת עם הילדים שלי, אנחנו קוראים, בונים, מרכיבים פאזלים, מנגנים, מציירים, אוכלים ביחד. זה לא שאני מגיעה הביתה ותוקעת את הילדה שלי מול הטלויזיה.
בסך הכל, חשבתי שהעניין לא קריטי כי הילדה כן נמצאת עם הילדים רוב שעות היום, למה נחוץ כל כך לבלות איתם גם אחרי 4? בעלי טוען שזה חשוב, שאין סיבה שתשתעמם איתי בבית, שתהיה בחברת ילדים. יחד עם זאת, הוא מודע ל"בעיה שלי" שקשורה ליצירת קשרים חברתיים.
אני לא מחפשת עידוד או חיבוק, אני באמת רוצה לשמוע מה אתן חושבות על הסוגייה הזאת. זה מעסיק אותי ומטריד אותי מאוד. מפחדת שה"נכות" הזאת שלי בקטע החברתי תהפוך את הילדים שלי לייצורים מתבודדים עם קשיים חברתיים.
תודה
|
תוכן ההודעה:
|
