באמת חייבת לצאת. אני נוסעת לבאר שבע. לסורוקה. לעבודה שלי. אני מבקשת מאלוהים בקשה מיוחדת- שמור עלי,עלי אישית ,כי אני רוצה להגיע בשלום,לעשות את המיטב ולחזור אל מה שמחכה לי כאן,בבית ולעשות את המיטב.
המחשבה הארורה הזו שנסחבת אחרי בימים האחרונים מתערבבת עם מועקה,מתחברת למה שלולי כתבה- לאן לעזזאל כל זה הולך? איך יהיה לזה סוף? האם יהיה? או אולי כל הלא מאמינים צודקים? ומה אז?
מרגישה משהו קשה שלא מוכר לי. אני לא כזאת,באמת שלא,אני אופטימית מטבעי,לוחמת, מחפשת דרך ופתאום,פתאום נגמר לי האויר...
ועכשיו אני מגייסת את האדרנלין שלי,מפנה את עצמי החוצה אחר כבוד ומכניסה את זו שמחכה, להצטרף אליה במסע החד פעמי של הילד הזה ,ושלה, המסע שאין לו מילים באמת.
שלכן
גילי
|
תוכן ההודעה:
|