ילדתי לפני שנה כמעט, לידה ארוכה ו"טראומטית", עם אפידורל, הרבה לחיצות לא אפקטיביות ו-ואקום לסיום. כבר בתוך תקופת משכב הלידה, אחרי שהבצקת עברה, התפרים התמוססו, התחושה חזרה סוף סוף לשלפוחית השתן, והחתך המזעזע הגליד לצלקת מזעזעת לא פחות הרגשתי שמשהו לא לגמרי בסדר. ההרגשה היתה משונה: כאילו פתח הנרתיק שלי לא סגור גם כשהרגליים צמודות זו לזו, בשעת מנוחה, ובשעת תנועה, אפילו הליכה הכי נינוחה, היתה לי כל הזמן הרגשת חיכוך לא נעימה. מקריאת הודעותיה של יהודית שריג פה בפורום (וביחוד זו: http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=5991) ואחרי התבוננות מעמיקה במראה (אוי כמה שזה היה לי קשה) אבחנתי לעצמי צניחת רחם מדרגה ראשונה, ומצויידת באבחנה זו הגעתי לגניקולוג שלי שישה שבועות אחרי הלידה.
הוא התייחס לדברי בביטול, עוד לפני שבדק אותי, ואז, בבדיקה, אמר שאכן יש לי צלקת "לא יפה" וגם רפיון מסויים של דפנות הנרתיק, אבל שזה נראה לו מצב זמני ושככה זה אחרי הריון ולידה ואין הרבה מה לעשות, חוץ מלשקול אולי ניתוח קיסרי בלידה הבאה כדי למנוע החמרה של המצב, כדי שלא אמצא את עצמי בעוד עשרים שנה עם צניחת רחם שתצריך ניתוח. שאלתי אותו בפירוש אם לא כדאי שיפנה אותי לפיזיוטרפיה של רצפת האגן והוא טען שלא עושים שום דבר כ"כ מעט זמן אחרי לידה, ושנחכה קצת. עם הזמן, הוא אמר, עם החזרה לחיי מין סדירים, העניינים יחזרו לעצמם. האמנתי לו והלכתי הביתה להיות אמא ואשה אוהבת.
השבועות חלפו ושבתי לרופא, עם אותה הרגשה לא טובה, שאליה הצטרפו כאבים בשעת קיום יחסי מין והפרשה מן הנרתיק. המלה "הפרשה" הספיקה בשביל לרשום לי אגיסטן וגינלי, למרות שהתעקשתי שזו לא פטרייה. אחרי הטיפול ההפרשה כמובן חזרה, וגם אני חזרתי לרופא, הפעם לבדיקה, שבה הוא מצא, שעל הצלקת הפנימית גדלה רקמת פרא ושכל הנרתיק אדום ומגורה. הוא כרת את רקמת הפרא, ולזכותו יאמר שלא הכאיב בתהליך, שלח אותה לביופסיה, ולקח משטח. הביופסיה חזרה שלילית, ז"א הכל בסדר, ואילו במשטח היתה תוצאה לא החלטית לגבי תהליך דלקתי שהתחיל או נגמר. עד אז ההפרשה כבר שככה, אז הנחנו שהיתה דלקת שנגרמה, אולי, מהרקמה, וחלפה. בינתיים, בין הפטרייה שלא היתה לבין הכריתה, לבין ההמתנה לקבלת התוצאות חלף עוד זמן, וההרגשה הלא טובה בתחתית האגן עדיין קיימת, בעמידה, בהליכה, וגם בסקס. נסיון בודד לרוץ (מטעמים ספורטיביים) הסתיים בתדהמה מוחלטת כאשר הרגשתי, שאם אנסה לעשות כל דבר יותר אגרסיבי מהליכה מתונה אני מסתכנת בנחיתה של הרחם שלי ליד אצבעות הרגליים.
...והחודשים חלפו להם, הטיפול בתינוק וחזרה חלקית לעבודה גדשו את היומיום. ההרגשה המוזרה לא השתנתה, אלא התחדדה: באופן מוזר אי הנעימות אינו משפיע על חיי המין, אלא רק על החיים. יש ימים טובים יותר ויש טובים פחות, ואז, יום בהיר אחד, החלטתי לא להמשיך לחיות ככה, אלא לנסות לקבל חוות דעת נוספת.
האמת היא, שהטריגר היה קוסמטי, מה שמחזיר אותנו לצלקת ה"לא יפה". אני זוכרת, שקראתי תגובה של אילנה שמש שהתייחסה לאפיזיוטומי כלאל השחתה של איבר המין של האישה, ואני הלכתי שוב להציץ במראה ונפל לי האסימון: זה בדיוק מה שעשו לי! השחיתו לי את פתח הנרתיק! כשתפרו לי את החתך, לא תפרו היטב את שני החלקים, וזה נראה רע, אבל יותר מזה, זה מרגיש רע, פתוח, פרוץ, מעוות.
אז קבעתי לי תור לד"ר בר.
הד"ר אישר את שני חשדותי, גם לגבי איכות הצלקת וגם לגבי בעיית השרירים. בהפנייה שנתן לי בלי להניד עפעף למכון הפיזיוטרפי לשיקום רצפת האגן הוא כתב, שהצלקת היא מפגע קוסמטי, ושיש רפיון של דפנות הנרתיק ואולי צניחה חלקית של השלפוחית. לשאלתי מה ניתן לעשות עם הצלקת הוא ענה, שאפשר לנתח, אבל הוא לא ממליץ, ושאם יהיה צורך בחתך בלידה הבאה אז יתקנו, ואם לא - זה פשוט ישאר ככה לתמיד, מעוות.
לקח עוד כחודש לקבל תור לפיזיוטרפיסטית המתמחה בשיקום רצפת האגן, כאשר הפגישה הראשונה היא חינם לבעלות "מגן זהב". הפגישה הראשונה עם מירלה הנהדרת מהמכון ברמת אביב הוקדשה למילוי מייגע של שאלון ארוך ומפורט, כולל מהלך ההריון ותיאור מדוייק של הלידה - ממש חייתי אותה מחדש - ושאלות מאוד ספציפיות לגבי ההרגשה באיזור רצפת האגן. פתאום גיליתי שתופעות מוזרות שלא הבנתי קשורות זו לזו, כמו למשל הרגשה של "בריחת אוויר" מהנרתיק. לאכזבתי הרבה לא כללה הפגישה בדיקה, וכך, אחרי המתנה ארוכה וציפיה גדולה, יצא שהלכתי הביתה בידיים ריקות, קצת מאוכזבת. רק שבוע מאוחר יותר, בפגישה נוספת, עכשיו כבר בתשלום (50 ש"ח לכל טיפול של 40 דקות לבעלות "מגן זהב") בדקה אותי מירלה, ואז גם התחילה העבודה האמיתית.
האבחנה אצלי היא כפולה: גם צניחה מדרגה ראשונה, וגם צלקת שגורמת לפתח הנרתיק להיות פעור, מה שמדגיש את הצניחה. השרירים של רצפת האגן מאוד חלשים, וצריך לחזק אותם. בנוסף, הלך לאיבוד הרפלקס, הגורם לנו לכווץ את רצפת האגן בכל פעם שמתעורר לחץ תוך בטני לא רצוני, למשל בעת שיעול או עיטוש. זה אומר, שלפני כל שיעול, עיטוש, או כל פעולה אחרת שיוצרת לחץ על רצפת האגן אני צריכה לחשוב ולכווץ את השרירים באופן רצוני ומודע, במקום שזה יעשה אוטומטית ע"י הגוף. כדי לעזור לזהות את השרירים וללמוד את אופי הכיווץ שצריך לעשות משתמשים באלקטרודה, משהו בקוטר ואורך של טמפון סופר, שמתחבר למחשב ולתוכנה שמאפשרת לראות את הכיווץ על גבי המסך (ביו-פידבק). העבודה היא על שריר שנמצא עמוק בפנים, יחד עם שריר הבטן הרוחבי, שאותו לפחות אפשר לראות בעין.
אחרי האימון במכון נשלחתי הביתה עם שיעורי בית: לכווץ 6 שניות, להרפות 14 שניות, לחזור 10 פעמים, פעמיים ביום. לפני הכיווץ צריך לקחת נשימה עמוקה, תוך כדי הכיווץ צריך להכניס את הבטן ולנשוף לאט לאט, ואז להרפות את השריר. לא פחות מסובך מאשר זה נקרא.
התאמנתי באדיקות שבוע שלם, והיום חזרתי לאימון נוסף אצל מירלה והמחשב, והפלא ופלא - כבר מרגישים בשיפור, והשריר התחיל להתחזק! עכשיו מתחילה תקופה אפורה של אימונים יומיומיים (עכשיו כבר במינון יותר גבוה: כיווץ של 10 שניות, הרפייה 10 שניות, 12 פעמים, שלוש פעמים ביום) ואם תרצה השם, תוך שישה עד שמונה שבועות נראה שיפור של ממש באיכות החיים.
אז זהו, סופסיפור לעת עתה, ורק עיצה קטנה למי ששרדה עד כה: אל תחכו כמוני, עמדו על זכותכן לקבל הפנייה לפיזיוטרפיסטית המומחית בשיקום רצפת האגן גם אם אין לכן סמפטומים מחשידים, וללא ספק אם יש חו"ח. אל תאמינו לרופאים שמוכרים לכם ש"ככה זה", ו"אין מה לעשות". אני חשבתי לתומי שאני יודעת איך עושים תרגילי קגל, אבל רק אחרי עבודה עם ביו-פידבק הבנתי מה בעצם צריך לעשות, ואיך לעשות את זה אפקטיבי. שכחתי לשאול את מירלה, מיהם הרופאים שמהם אפשר לקבל הפנייה "בקלות". מבטיחה לברר ולעדכן.
אז כמו שכותבת יהודית שריג, בברכת רצפת אגן בריאה...
|
תוכן ההודעה:
|
