ארבעה חודשים אחרי... אני באופן הכי טבעי מושיטה יד לטלפון כדי לחייג זה באמת חור כזה גדול שאי אפשר להסביר את הכאב. רק לשמוע עוד פעם אחת את הקול שלה.
"מה קורה אמא? בסדר ילדה מה איתך? כלום, אני בדרך מהעבודה הביתה, איך את מרגישה? מצוין ילדה, רוצי לילדים..."
הילדה שלי בת שנה. לפני שנה בדיוק כשהחלו הצירים התקשרתי אליה בהתרגשות "בואי אמא..." והיא באה, היתה עם הגדולים בזמן שאני הבאתי לעולם את הילדה שלי. רק אתמול הכל היה בסדר והיא היתה חיונית וחיה כל כך. ארבעה חודשים של חוסר נוראי של כאב אינסופי של געגועים ללא סוף של חגים ריקים מאמא ומהבישולים שלה. של להתגבר, והזמן עף לי מבין הידיים ואני מתרחקת ממנה עוד ועוד
בואי אמא
כל האור מזמן הלך לו, אל תלכי פתאום גם את. בואי אמא, בואי אמא, בואי שבי איתי מעט.
בעצים מכה הרוח, וידייך כה חמות. אל תלכי, ספרי לי אמא איך באים החלומות.
אם פתאום מלאך יופיע, אל חדרי יבוא בלאט, בואי אמא, בואי אמא, ותיראי אותו גם את.
בואי אמא, בואי אמא, שבי איתי עד שאגדל.
|
תוכן ההודעה:
|