לפי כל התיכנונים הייתי צריכה להיות בפאריז עם אמא שלי, אבל היא בחרה קצת אחרת כמעט 10 חודשים עברו וזה לא נעשה קל יותר. במקום פריז הלכתי להחליף את הצמחיה בקבר שלה, לא שזה עושה לי משהו הקבר אבל חשבתי שמן הראוי שאני אעשה משהו רציני ביום הזה שצריך להיות שמח ויצא מאוד מאוד עצוב. תכננו לנסוע יחד לטייל ובעיקר לצחוק ולאכול טוב. הבטחתי לה שהשנה אני אמצא משהו שהיא תקנה לי כי תמיד הייתי דוחה אותה ואומרת לה תני לי לבדוק ואני אודיע לך מה אני רוצה והיא היתה מתעצבנת כי רצתה לקנות לי משהו ולתת לי אותו ולא לחכות חודש עד שאני אחליט אם בכלל. ובסוף החלטנו שהשנה ניסע יחד- מאוחר מדי מפוספס מדי ולעולם לא יתקיים. מרגישה כל כך לבד בתוך כל האין הגדול הזה- כאילו שאחרי 10 חודשים כבר אי אפשר לחלוק את הכאב עם הסובבים אותך- בעיקר כי נגמרו לי המילים לתאר את הכאב הנוראי הזה. לכאורה הכל ממשיך כרגיל אני חיה וצוחקת ועושה מה שצריך ועובדת וגם בוכה ועצובה הכל ביחד, בפועל אני מרגישה שזהו אני סופרת את קיצי לאחור, מתי שהוא יגיע הוא יגיע בינתיים בלי אבא ובלי אמא מתנהלת עד כמה שאני יכולה בעולם הזה, מעבירה את הזמן, יודעת שזה לא הגיוני שאני ממשיכה ככה מבינה שמשפחה זה הדבר הכי חשוב. הילדים שלי ממלאים אותי ונותנים לי את הדלק התינוקת הקטנה שלי מאירה לי כל דקה פנויה מסמלת לי בדרכה מלאת החיות את הנתיב.
מאחלת לעצמי מזל
ושיהיה גם טוב
|
תוכן ההודעה:
|
